התקדמות

Progress feels like the slow, stubborn hum of a motor—sometimes barely audible, other times roaring ahead when you least expect it. These words capture its quiet persistence, its moments of triumph, and the way it reshapes what came before.

331 ציטוטים — עמוד 14 מתוך 17

“בנקודה שבה הוא, איוואן איליץ' של היום, החל להופיע, כל ההנאות שנראו כה ממשיות נמסו עכשיו לנגד עיניו והפכו למשהו פעוט ולעיתים מגעיל. וככל שהיה רחוק יותר מן הילדות, וככל שהתקרב יותר ליום הזה, כך נראו הנאותיו פעוטות ומפוקפקות יותר. זה התחיל בבית הספר למשפטים. שם נשאר משהו קטן שהיה באמת טוב: היה כיף, הייתה חברות, הייתה תקווה. אבל בשנים האחרונות נעשו הזמנים הטובים נדירים יותר. אחר כך, בתחילת שירותו אצל המושל, חזרו שוב כמה זמנים טובים: זיכרונות של התאהבות באישה. אחר כך הכול נעשה מבולבל, והזמנים הטובים לא היו רבים כל כך. אחר כך היו עוד פחות; ככל שהמשיך, היו פחות ופחות. נישואים... תאונה ואכזבה כזאת, וריח הפה הרע של אשתו, וכל החושניות והצביעות ההן! והדד-ליינים של חיי העבודה שלו, ודאגות הכסף ההן, שנה, שנתיים, עשר, עשרים — תמיד אותו סיפור ישן. וככל שזה נמשך, כך נעשה קטלני יותר. זה כאילו ירדתי במורד כשחשבתי שאני עולה במעלה. כך זה היה. בעיני החברה עליתי במעלה, אבל במידה שווה החיים חמקו ממני... ועכשיו הכול נגמר. לא נותר אלא למות!”

ליאו טולסטוי

“יש כל דרגות המיומנות בשימוש שבני אדם עושים בעולם המורה הזה, שבו אנו שוהים, מתחנכים ומתלמדים. די לנו למטרתנו הנוכחית לציין שלוש דרגות של התקדמות. כיתה אחת חיה למען התועלת שבסמל, כפי שעושים רוב בני האדם, ורואה בבריאות ובעושר את הטוב העיקרי. כיתה אחרת חיה סמוך לסימן זה למען יופיו של הסמל; כגון המשורר והאמן ובית הספר החושני בפילוסופיה. כיתה שלישית חיה מעל יופיו של הסמל, אל יופיו של הדבר המסומל, ואלה הם אנשים חכמים. לכיתה הראשונה יש שכל ישר; לשנייה, טעם; ולשלישית, תפיסה רוחנית. אני רואה בחברה את הניאופיטים של כל הכיתות הללו, ובייחוד את כיתת הצעירים, אשר בידיעתם הטובה ביותר את הסימן יש להם חשש שמא עדיין ישנה מהות שלא הושגה, והם מגששים ונאנחים ושואפים זמן רב באי־שביעות רצון, בעוד מעריצי הסמל, עיוורי החול, מצייצים ומלעיגים ומרמסים אותם. ועוד אני רואה כי האדם המושלם — אחד למילניום, אם יש רבים כל כך — עובר את כל הסולם ורואה ונהנה מן הסמל במלוא ממשותו; ואז גם יש לו עין צלולה ליופיו; ולבסוף הוא נושא אותו בקלות כגלימה, שאותה הוא יכול להסיר בנקל, שכן הוא רואה את המציאות ואת הזוהר האלוהי של הטבע הפנימי פורצים מבעד לכל סדק וחרך.”

רלף ולדו אמנרסון