שירה

“אני הולכת לבד; הרחוב בלילה מתעקלת מתחת לרגלי, עיני סגורות והביתות החולםות כבות כל אחת. על פי רצוני תלה הירח את כיפתו הכוכבית מעל הגגות, גבוה. אני מקטינה בתים ומקטינה עצים על ידי הליכה רחוק; הניצב שלי נושל את העצמות של העם-בזקוקים, שלא מודעים כיצד הם מתקטנים, צוחקים, נושקים, שיכורים, ולא יודעים שאם אני בחרתי להרפיד את עיני, הם מתים. כשאני בתנוחה טובה, אני מעניקה לעשב את ירוקו, לשמים את הכחול, ולשמש את הזהב; אבל במצבי הקרים ביותר, אני מחזיקה שליטה מוחלטת להחרים צבע, ולהעניש כל פרח ללא קיום. אני יודעת שאתה נראה חי וצבעוני לצידי, שאתה טוען שלא יצאת מתוך ראשי, שאתה טוען שא”

“המתים אינם זקוקים לאספירין או לצער, אני מניח. אבל ייתכן שהם זקוקים לגשם. לא לנעליים אלא למקום ללכת בו. לא לסיגריות, הם אומרים לנו, אלא למקום לבעור בו. או שאומרים לנו: מרחב ומקום לעוף בו אולי הם אותו הדבר. המתים אינם זקוקים לי. וגם לא החיים. אבל ייתכן שהמתים זקוקים זה לזה. למעשה, ייתכן שהמתים זקוקים לכל מה שאנחנו זקוקים לו ואנחנו זקוקים לכל כך הרבה אילו רק ידענו מהו. זה כנראה הכול ואנחנו כנראה כולנו נמות בניסיון להשיגו או נמות משום שלא השגנו אותו. אני מקווה שתבין כשאהיה מת עשיתי ככל האפשר.”

“אני מקבל אותך על פי דבריך: קראי לי רק אהבה, ואני אוטבל מחדש; מעתה ואילך לעולם לא אהיה רומיאו.”

“כאן יש לילדים מנהג. אחרי חגיגת הרוע הם לוקחים את הראשים הריקים ההם שפעם זהרו בכזה ייסורים ועליצות וזורקים אותם מעל הגשר, צופים בהתרסקות, כתומה, כשהם פוגעים למטה, אנחנו עמדנו מתחת כשסיפרת את זה. אנשים עושים את זה עם עצמם כשהם מסיימים, כשהאור נגרף מתוכם. הוא נחת כאן, אמרת, וסימנת את זה ברגלך. לא היית עושה את זה כך, ריק, לא היית מחכה, היית קופץ כשהאור עדיין בתוכך.”

“כמו זוג נעלי בית ישנות, אני חש נוחות וחום כשאני מחליק לתוכך. לא, זה גס מדי. כמו הגפרור אל הפתיל, אני ניצת כשאנו נוגעים. בן זוגי ותכלית חיי. כן, כאילו הכרתי אותך כל חיי. כל צלקת, כל כישלון הפכו לאישור של מה שצריך להיות: את. כן, כאילו אהבתי אותך כל חיי.”

“אולם הוא כתב עליה כמה שורות שיר, והן היו יפות מאוד. וכך הסתיימה חיבתו, אמרה אליזבת בחוסר סבלנות. היו, אני משערת, רבים שנוצחו באותו אופן. אני תוהה מי גילה לראשונה את יעילותה של השירה בגירוש האהבה! אני רגיל לראות בשירה את מזונה של האהבה, אמר דארסי. של אהבה טובה, איתנה ובריאה, אולי. כל דבר מזין את מה שכבר חזק. אבל אם זו רק נטייה קלה ודקה, אני משוכנע שסונטה טובה אחת תרעיב אותה לגמרי.”

“את שואלת אותי למה אני לא מדבר לא מילה מרצון אבל כותב כל כך הרבה ששווה הרבה יותר ממיל' ובכן, אני מעריך מילים כמו שאני מעריך נשיקות אחת מפוכחת, אחת קרובה יותר חודרת אל הלב מותק, כך היא מתקנת אותו”

“כשאתה כאן, אלוהים קרוב.”

“אני חושב עליך כשהשמש מפזרת על הים את קרנייה, אני חושב עליך כשהלבנה זורחת בנהרות כסף. אני רואה אותך כשהעפר מתעורר על הגבעות הרחוקות, בלילה כשהנוסע מתרעש על הגשר הדלוק. אני שומע אותך כשהגלים מתנשאים גבוה, עם צליל עמוק. להלך בין היער השתוק, שם אני מתהלך, כשכל דבר נרדם.”

“אתה הסימן על לבי הנוזלי, היכן שהאהבה מתחילה עם תחילת ההתחלה אתה התשוקה של האש הבוערת, האמת היחידה מבין עשרת אלפים שקרנים מתוך השיר - מכתב לאהובי”

“כל השירה הרעה נובעת מרגש אמיתי. להיות טבעי זה להיות ברור, והיות ברור זה להיות חסר אומנות.”

“ליום, כאל חלום, אני שוחה ללחן משמעות מלאה.”

“השירה עושה לחיים את מה שאורות ומוזיקה עושים לבמה.”

“הצלה של חייו על מנת לשמור על חיוך בפני אישה או ילד היא הסוד של הגבורה האנושית.”

“היא לא הייתה מאוד מעניינת, אבל מעט אנשים כן.”

“בכל להבות האש נותר עקב העשןלתוך הים הכחול ביותר השמיים טובעיםהאם תוכל לחבק את נִסי החייםמן השיר "האם תוכל לחבק?”

“לחתוך ולהחזיק את המשפטים הוא הסוד של מופת.”

“משורר הוא פועל לא-משולם במכרה, שבו הוא חופר בתוך ההר כדי למצוא יהלומים גולמיים. אחר כך הוא מלטש אותם בעזרת דמיונו ורגשותיו כדי לחלוק אותם עם כולם.”

“השירה מכניסה עמילן לעמוד השדרה שלך כדי שתוכל לעמוד, כדי שתוכל לחבר את חייך.”

“אין תחרות קולות בין ציפורי הלילה לכינור”