“כל עוד הוא שומר מבחוץ על הרגלי הנצרות, אפשר לגרום לו לחשוב שהוא רק קיבל כמה חברים חדשים ובילויים, אבל הרוח שלו נשארת כמעט אותו דבר... ובזמן שהוא חושב כך, אנחנו לא מתמודדים עם חרטה מפורשת של חטא ברור ומוכר, אלא רק עם תחושה מעורפלת, אם כי לא נוחה, שהוא לא מתנהל טוב לאחרונה. תחושה מעומעם זו דורשת טיפול עדין. אם היא תתחזק יותר מדי, היא עלולה להעיר אותו... ואם נדכא אותה לגמרי, מאבדים אלמנט שיכול לשמש לטובתנו. אם מרישים את התחושה הזאת לחיות, אבל לא נותנים לה להפוך לבלתי ניתנת להתנגדות ולפרוח לחרטה אמיתית, היא עושה דבר אחד יקר ערך – היא מגבירה את ההתנגדות של המטופל לחשוב על האויב. כמעט כל בני האדם מרגישים חוסר רצון כזה ברוב הזמן; אבל כשמחשבה על האויב מחייבת להתמודד עם ענן ערפל של אשמה חצי מודעת, ההתנגדות מתעצמת פי עשר... במצב הזה המטופל לא יימנע, אלא יתחיל לאהוב פחות את חובותיו הדתיות... הוא ירצה שהתפילות שלו יהיו לא מציאותיות, כי הוא יפחד יותר מכל מגע אפקטיבי עם האויב.”
קלינטון סקוט לואיס