טבע

“כאב הוא בלתי נמנע בחיים; אי אפשר להימנע ממנו. אפשר רק להרגיש אותו. להבין את טבעו האמיתי בלי היקשרות רגשית, ואז להתעלות מעל עצמך ומעל רגשותיך מעבר לרמה הזאת. הכאב לא ייעלם, אבל תגלה שהוא לא פוגע בך כל כך.”

“אם מכונת הממשל היא מטבעה כזו שהיא מחייבת אותך להיות סוכן של עוול כלפי אחר, אזי, אני אומר, הפר את החוק.”

“הפריקה (הסרת הקארמה) בידי הטבע. בגלל זה יש תסכול. בגלל זה יש כאבי תלות. יש רגעים שבהם האדם נאלץ להתמודד עד כדי כך שלא מצליח לעבור אפילו שעה אחת.”

“שחי זוחל מים חלקה וטפחה את ראשו הצולל בצדדים, ושחה לאורך הבריכה עד שהגיע לרגלי ברדס עומד בחשיכה. ראשו והמקור של הברדס, שקטים לחלוטין, חדרו מטה ודקרו את הזוחל בראשו, והמקור בלע את הזוחל הקטן בזמן שזנבו התרענן במהירות.”

“אנחנו צריכים להתמודד עם גסות רוח באמצעות סבלנות. טבע האדם כה מוגדר, שאם לא נתייחס כלל לזעם או לגסות רוח, האדם המבצע אותם יתעייף ממנה במהרה ויעצור.”

“אי-אלימות חזקה יותר מאלימות. הטבע מחסל בעלי חיים אלימים, אט אט.”

“מי ייתן ותמצא את היופי בכל רגע”

“אני אוהבת מאוד את הטבע. גדלתי באזור כפרי. אך אחד הדברים בטבע הוא שהוא יפה, אך גם מאוד מסוכן.”

“נהר זורם חופשי מקורו”

“אפילו עופות נודדים יודעים שבעולם הטבע אין צורך בבחירה בין קינון לטיסה.”

“מודעות עצמית מתרחשת כאשר אנו נעשים מודעים לאנשים אחרים, לדברים ולמקומות סביבנו, ולאופן שבו כולנו מחוברים.”

“חקוק על לבך שכל יום הוא היום הטוב ביותר בשנה.”

“המדעים הטבעיים עוסקים כולם בסיבתיות מרתקת”

“דון אמר שאף אדם הוא לא אי, והוא טעה. אם לא היינו איים, היינו הולכים לאיבוד, טובעים בטרגדיות של אחרים. אנחנו מבודדים מהטרגדיה של הזולת בזכות הטבע ה'אישי' שלנו, ובזכות המבנה החוזר של הסיפורים. המבנה לא משתנה: היה בן אדם שנולד, חי, ובאיזשהו אופן - מת. זהו. את הפרטים אתם יכולים להשלים מהניסיון שלכם. זה לא מקורי יותר מכל סיפור אחר, וייחודי בדיוק כמו כל חיים אחרים. חיים הם כמו פתיתי שלג – יוצרים תבניות שכבר ראינו, דומים להפליא זה לזה (יצא לכם פעם להסתכל באמת על אפונים בתרמיל? אין סיכוי שתתבלבלו ביניהם אחרי דקה של מבט בוחן), ועדיין, כל אחד מהם ייחודי.”

“אנו זקוקים לטוניק של הפרא... בשעה שאנו להוטים לחקור וללמוד את כל הדברים, אנו זקוקים לכך שכל הדברים יהיו מסתוריים ובלתי ניתנים לחקירה, שהיבשה והים יהיו פראיים עד אין קץ, בלתי מסוקרים ובלתי נתפסים על ידינו משום שהם בלתי נתפסים. לעולם לא יהיה לנו די מן הטבע.”

“זהו חלק מטבעה של תשוקה אירוטית עזה — בניגוד להתפרצות חולפת של תיאבון — שהיא משמיעה הבטחות נשגבות יותר מכל רגש אחר. אין ספק שכל תשוקותינו משמיעות הבטחות, אך לא באופן כה מרשים. להיות מאוהב כרוך באמונה הכמעט שאין לעמוד בפניה שאדם יוסיף להיות מאוהב עד יום מותו, וכי החזקה באהוב תעניק לא רק אקסטזות תכופות, אלא אושר יציב, פורה, שורשי, לכל החיים. מכאן שנדמה שהכול מונח על הכף. אם נפספס את ההזדמנות הזאת, נחיה לשווא. רק למחשבה על גורל כזה אנו שוקעים במעמקים חסרי תחתית של רחמים עצמיים. למרבה הצער, מתברר לעיתים קרובות שהבטחות אלה אינן נכונות כלל. כל מבוגר מנוסה יודע שזה כך לגבי כל התשוקות האירוטיות (למעט זו שהוא עצמו חש ברגע זה). אנו מנכים בקלות מספקת את היומרות הנצחיות של אהבותיהם של חברינו. אנו יודעים שדברים כאלה לפעמים מחזיקים מעמד — ולפעמים לא. וכאשר הם אכן מחזיקים מעמד, אין זה מפני שבתחילה הבטיחו לעשות כן. כששני אנשים משיגים אושר מתמשך, אין זה רק מפני שהם אוהבים גדולים, אלא מפני שהם גם — עלי לומר זאת בפשטות — אנשים טובים; אנשים מאופקים, נאמנים, הוגנים, ובעלי יכולת הסתגלות הדדית. אם אנו קובעים “זכות לאושר (מיני)” הגוברת על כל כללי ההתנהגות הרגילים, אנו עושים זאת לא בגלל מה שהתשוקה שלנו מתגלה להיות בניסיון, אלא בגלל מה שהיא מתיימרת להיות בעודנו נתונים באחיזתה.”

“אני רוצה אותך, האנק. אני הרבה יותר חיה ממה שאתה חושב. רציתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך — והדבר היחיד שאני מתביישת בו הוא שלא ידעתי זאת. לא ידעתי למה, במשך שנתיים, הרגעים המזהירים ביותר שמצאתי היו אלה שבמשרד שלך, שם יכולתי להרים את ראשי ולהביט בך. לא ידעתי את טיבו של מה שהרגשתי בנוכחותך, ולא את הסיבה. עכשיו אני יודעת. זה כל מה שאני רוצה, האנק. אני רוצה אותך במיטתי — ואתה חופשי ממני בכל שאר זמנך. לא יהיה לך שום דבר להעמיד פנים לגביו — אל תחשוב עליי, אל תרגיש; אל תדאג — איני רוצה את שכלך, את רצונך, את הווייתך או את נשמתך, כל עוד אליי תבוא למען אותו הדבר הנמוך ביותר שבמאווייך. אני חיה שרוצה רק את תחושת העונג שאתה בז לה — אבל אני רוצה אותה ממך. היית מוותר על כל פסגת מעלה למענה, ואילו אני — לי אין שום פסגה לוותר עליה. אין אף אחת שאני שואפת אליה או מבקשת להגיע אליה. אני כה נמוכה, שאחליף את המראה הנשגב ביותר של יופי בעולם במראה דמותך בתא הנהג של קטר רכבת. וכשאראה זאת, לא אוכל לראות זאת באדישות. אינך צריך לחשוש שעכשיו אתה תלוי בי. אני היא שתהיה תלויה בכל גחמה שלך. יהיה לך אותי בכל עת שתרצה, בכל מקום, בכל תנאי. קראת לזה התועבה שבכישרוני? הוא כזה שהוא מעניק לך אחיזה בטוחה יותר בי מאשר בכל רכוש אחר שבבעלותך. אתה רשאי לעשות בי כרצונך — איני פוחדת להודות בכך — אין לי דבר להגן עליו מפניך ואין לי דבר לשמור לעצמי. אתה חושב שזה איום על הישגך, אבל לא על שלי. אשב ליד שולחני ואעבוד, וכאשר הדברים סביבי יהיו קשים מנשוא, אחשוב שלשכרי אהיה במיטתך באותו לילה. קראת לזה שחיתות? אני מושחתת הרבה יותר ממך: אתה מחזיק בזה כאשמתך, ואני — כגאוותי. אני גאה בזה יותר מבכל דבר שעשיתי, גאה יותר מאשר בבניית הקו. אם יתבקשו ממני לנקוב בהישגי הגאה ביותר, אומר: שכבתי עם האנק רירדן. הרווחתי זאת.”

“נצל את ערכך העצמי והפוך אותו לשווי נקי”

“הבעל הוא ראש האישה רק במידה שהוא כלפיה מה שכריסטוס הוא כלפי הכנסייה — קראו הלאה — ונותן את חייו בעבורה (אפסים ה, 25). אפוא, ראשות זו מתגלמת בשלמותה לא בבעל שהיינו כולנו רוצים להיות, אלא בזה שנישואיו דומים ביותר לצליבה; שאשתו מקבלת ממנו ביותר ונותנת לו במעט ביותר, שאינה ראויה לו ביותר, שהיא — בטבעה בלבד — הפחות אהובה. שהרי לכנסייה אין יופי אלא מה שהחתן נותן לה; הוא אינו מוצא אותה חיננית, אלא עושה אותה כזאת. משיחת ההכתרה הנוראה הזאת נראית לא בשמחות נישואיו של שום אדם אלא בצערם, במחלתה ובייסוריה של אשה טובה או בפגמיה של רעה, בדאגתו הבלתי נלאית (שאינה מתהדרת לעולם) או בסליחתו הבלתי נדלית: סליחה, לא השלמה. כשם שכריסטוס רואה בכנסייה הפגומה, הגאה, הקנאותית או הרפה שעל הארץ את אותה כלה אשר ביום מן הימים תהיה בלי כתם או קמט, ומתאמץ להעמיד את האחרונה, כך הבעל שראשותו דמוית-כריסטוס (ולא הותר לו שום סוג אחר) לעולם אינו מתייאש. הוא מלך קופטואה אשר גם לאחר עשרים שנה עדיין מקווה שהנערה-הקבצנית תלמד יום אחד לומר את האמת ולרחוץ מאחורי אוזניה.”

“ילדים יכולים לראות את הברכות הטבעיות בטבע.”