בדידות

“הוא היה רוח רפאים בודדה שהשמיעה אמת שאיש לעולם לא ישמע”

“אנבת הבינה שאם שישה מהם יצאו לשתי המשימות האלה, זה ישאיר את פרסי לבדו על הספינה עם המאמן הדג', וזו אולי לא הייתה סיטואציה שחברה אכפתית צריכה להכניס אותו אליה. גם לא היה לה חשק לתת לפרסי שוב לצאת משדה הראייה שלה — לא אחרי שהם היו בנפרד כל כך הרבה חודשים.”

“כל פעם ושלישית, היה לי גבר שפגשתי ודמייתי שאנחנו מתקשרים טוב, ואז פתאום לא שמעתי ממנו יותר. לא רק שלא קיבלתי ממנו שיחות, אלא אם פגשתי אותו מאוחר יותר, תמיד התנהג כאילו אני מחלה. לא הבנתי את זה. עד היום לא מבין. זה הפריע לי. זה פגע בי. עם הזמן, קשה יותר ויותר להאשים את הגברים, והגעתי למסקנה שיש משהו שגוי בי. שמא אני נועד לחיות את חיי לבד.”

“בזמן ההוא הייתי רק בן עשרים וארבע. חיי כבר היו כבדים, מבולבלים, ובודדים עד כדי ברבריות.”

“צפיתי בירח לבדי, בלי יכולת לחלוק את יופיו הקר עם איש.”

“אנו יכולים להתמודד עם הייסורים האקזיסטנציאליים – הקלילות הבלתי נסבלת של הווייתנו – במגוון דרכים. אנו יכולים לבחור לעבוד, לשחק, להרוס או ליצור. אנו יכולים לאפשר למגוון גורמים תרבותיים או לאנשים אחרים להגדיר מי אנחנו, או שאנו יכולים ליצור הגדרה עצמית. אנו קובעים מה לעקוב אחריו בסביבה. אנו מווסתים כמה תשומת לב אנו מקדישים לטבע, לאנשים אחרים או לעצמי. אנו יכולים לצפות ולהגיב על אירועי תרבות עכשוויים ועל התרחשויות בעולם, או להסתגר ולהתעלם מן העולם החיצון. אנו יכולים לשתות אלכוהול, להתנסות בסמים לשימוש פנאי, לשחק במשחקי וידאו, או לצפות בטלוויזיה, בסרטים ובאירועי ספורט. אנו יכולים לטייל, לצאת להליכות בטבע, לקמפינג, לדוג ולצוד, לטפס על הרים, או לצאת לשיט בנהרות גועשים. אנו יכולים לבנות, לצייר, לשיר, ליצור מוזיקה, לכתוב שירה, או לקרוא ולכתוב ספרים. אנו יכולים לבשל, לעשות על האש, לאכול מטבח משובח במסעדות או לצום. אנו יכולים להשתתף בתפילות בכנסייה, לעבוד את האל ולהתפלל, או לבחור לאמץ אגנוסטיות או אתאיזם. אנו יכולים להשתייך לארגוני צדקה או למפלגות פוליטיות. אנו יכולים לתמוך או להתנגד, באופן פעיל או פסיבי, למטרות חברתיות ואקולוגיות. אנו יכולים לבלות זמן עם משפחה, חברים, עמיתים ומכרים, או לחיות לבד ולהימנע ממגע חברתי.”

“יש משהו כל כך יפה באנשים שבורי לב; הם חושבים הרבה יותר על מה שהם מרגישים. אני חושבת שכאשר אתה שמח וכאשר אתה מאוהב, אתה לא צריך לחשוב על זה, זה פשוט שם. אהבה היא אחד מהדברים האלה שהם כל כך פשוטים, שאתה לא צריך לחשוב עליהם כשהם טובים, אתה צריך לחשוב עליהם רק כשהם רעים, אז כשמוזיקה היא כל מה שיש לך ואתה בודד או מתגעגע למישהו ואתה כותב שיר שאומר בדיוק איך אתה מרגיש, יש בזה סוג של סיפוק שאתה מקבל מזה, זה כמעט עוזר לך להמשיך הלאה.”

“כואב לשחרר. לפעמים נדמה שככל שאתה מנסה יותר להחזיק במשהו או במישהו, כך הוא רוצה יותר לברוח. אתה מרגיש כמו איזה פושע על כך שהרגשת, על כך שרצית. על כך שרצית שירצו בך. זה מבלבל אותך, כי אתה חושב שהרגשות שלך היו שגויים וזה גורם לך להרגיש כל כך קטן, כי כל כך קשה לשמור את זה בפנים כשאתה מוציא את זה החוצה וזה לא חוזר. אתה נשאר כל כך לבד שאי אפשר להסביר. לעזאזל, אין שום דבר כמו זה, נכון? הייתי שם וגם אתה. אתה מהנהן בראשך.”

“כך הרבה אנשים סגורים בחללים קטנים כמו ארונות, אך היו מתפתחים ומתגלים בצורה מופלאה, רק אם היו מתעניינים בהם”

“כתיבה היא משהו שאתה עושה לבד. זהו מקצוע לאנשים מופנמים שרוצים לספר לך סיפור אבל לא רוצים ליצור איתך קשר עין בזמן שהם עושים זאת.”

“אדם שאוהב את עצמו לעולם לא יוכל להרגיש את עצמו בודד לגמרי!”

“וויל: אף פעם לא ראיתי מישהו מתלהב כל כך מספרים לפני כן. היית חושב שהם היו יהלומים. טסה: ובכן, הם כאלה, לא? אין משהו שאתה אוהב ככה?”

“קשה לדמיין, לראות את כולנו נושמים, ובכל זאת יום אחד כל אחד מאיתנו ייעלם, וישאיר זיכרונות.”

“אבל כמה אהבה, אה אדוני, כמה אהבה חויתי פעמים באלה החלומות שלי, באלה "הבריחות אל הכל יפה ומעלה". אף על פי שהייתה אהבה פנטסטית, אף על פי שלא הייתה מופנית לעולם האדם, הייתה שם כל כך הרבה אהבה, עד שמאוחר יותר, בחיים האמיתיים, לא נותר בי עוד תאווה להנחיל אותה: היה זה יתרון בלתי נדרש.”

“אנחנו יכולים לחשב את דרכנו לאזורים של חוסר סבירות מופלא הגדול בהרבה ממה שאנחנו יכולים לדמיין כסביר. בואו נבחן את עניין הסבירות. מה שאנחנו מדמיינים כסביר הוא רצועה צרה בתוך ספקטרום רחב הרבה יותר של מה שבאמת אפשרי. לעיתים הוא צר ממה שקיים בפועל. יש אנלוגיה טובה עם אור. העיניים שלנו בנויות להתמודד עם רצועה צרה של תדרים אלקטרומגנטיים (אלו שאנחנו קוראים להם אור), איפשהו באמצע הספקטרום שבין גלי רדיו ארוכים בקצה אחד לקרני רנטגן קצרות באחר. אנחנו לא יכולים לראות את הקרניים מחוץ לרצועת האור הצרה, אבל אנחנו יכולים לבצע חישובים עליהן, ואנחנו יכולים לבנות מכשירים כדי לזהות אותן. באותו אופן, אנחנו יודעים שקני המידה של גודל וזמן משתרעים לשני הכיוונים הרבה מעבר לתחום שאנחנו יכולים להמשיג. המוח שלנו לא מסוגל להתמודד עם המרחקים הגדולים של האסטרונומיה או עם המרחקים הזעירים של הפיזיקה האטומית, אבל אנחנו יכולים לייצג את המרחקים האלה בסמלים מתמטיים. המוח שלנו לא יכול לדמיין פרק זמן קצר כמו פיקו-שנייה, אבל אנחנו יכולים לבצע חישובים על פיקו-שניות, ואנחנו יכולים לבנות מחשבים שמבצעים חישובים בתוך פיקו-שניות. המוח שלנו לא יכול לדמיין פרק זמן ארוך כמו מיליון שנה, שלא לדבר על אלפי מיליוני השנים שהגיאולוגים מחשבים באופן שגרתי. בדיוק כפי שהעיניים שלנו יכולות לראות רק את הרצועה הצרה של תדרים אלקטרומגנטיים שהברירה הטבעית ציידה את אבותינו לראות, כך המוחות שלנו בנויים להתמודד עם רצועות צרות של גדלים וזמנים. כנראה לא היה צורך שאבותינו יתמודדו עם גדלים וזמנים מחוץ לטווח הצר של הפרקטיקה היומיומית, ולכן המוח שלנו מעולם לא פיתח את היכולת לדמיין אותם. כנראה זה משמעותי שגודל הגוף שלנו, כמה מטרים, הוא בערך באמצע הטווח שאנחנו יכולים לדמיין. ותוחלת החיים שלנו, כמה עשורים, היא בערך באמצע הטווח של הזמנים שאנחנו יכולים לדמיין.”

“דורות באים ודורות חולפים, אך הארץ עומדת לעד. בעוד דורות עוקבים חיים ומתים, וכל הדברים משתנים, האדם לעולם אינו יכול לנוח עד שהמוות תובע אותנו. אני בוחר להשתמש בזמני לבדי כדי להרהר בקיום האנושי, לחקור את המצב האנושי, ולעקוב אחר מה פירושו להיות אדם אחד בעולם המודרני שלנו. לא ייתכן רווח מעמלי, ולא יבול מתמשך שיתממש מן המסע המפרך והכואב הזה. אנו נשאיר הכול מאחורינו. הארץ תמסס את כל רכושנו ותמחה כל זכר לחיבויותינו הפעוטות. חלוף הזמן ישנה, לא יכחיד, את תוצרי כל עמל אמנותי. מהות מפעלינו האמנותיים תוסיף להתקדם במצב מחודש ומוגדר מחדש.”

“כשאתה ממלא חלל, האם החלל עדיין שם?”

“אתם עשירים. אתם בעלי. אנחנו עניים. אנחנו חסרים. יש לכם. אצלנו אין. כל דבר יפה כאן, רק לא הפנים. באנארס אין דבר יפה, רק הפנים. הפנים האחרות. הגברים והנשים. אין לנו אלא זה, אין לנו אלא זה אחד בשני. כאן אתם רואים את היהלומים. שם אתם רואים את העיניים. ועל ידי העיניים אתם רואים את ההתלהבות, התהילה של הרוח האנושית, כי גברינו ונשינו חופשיים, בעלי לא דבר. הם חופשיים. ואתם, בעלי הרכוש, מוחזקים. אתם כל אחד בכלא, לבד, בודד עם ערמה של מה שברשותכם. אתם חיים בכלא, מתים בכלא. זה כל מה שאני רואה בעיניכם, הקיר, הקיר.”

“סופר חייב למצוא את דרכו הייחודית, את צורת הכתיבה הייחודית שלו. הוא מתאמץ ליצור יצירות חדשות ואוריגינליות. דרכו היא יחידה. אם הוא מתפשר עם אידאולוגיות, הוא הופך למכשיר. עליו להחזיק בחייו באישיותו. בסופו של דבר, עליו לסמוך על דעתו שלו. זו הדרך היחידה לשרוד כסופר ואמן.”

“הפיכתך לכותב הוא תהליך של התעוררות מודעות. כשאתה מודע, וכותב מתוך מקום של הבנה פשוטה ואמיתית, עם אמתי אהבה לאמת, יש לך את היכולת להאיר את האורות עבור הקורא. הוא או היא יזהה בחייו ובאמתם את מה שאתה אומר, בתמונות שציירת, וזו מפחיתה את הרגש המרושע של הבידוד שיש לנו כולם מדי.”