“אנחנו יכולים לחשב את דרכנו לאזורים של חוסר סבירות מופלא הגדול בהרבה ממה שאנחנו יכולים לדמיין כסביר. בואו נבחן את עניין הסבירות. מה שאנחנו מדמיינים כסביר הוא רצועה צרה בתוך ספקטרום רחב הרבה יותר של מה שבאמת אפשרי. לעיתים הוא צר ממה שקיים בפועל. יש אנלוגיה טובה עם אור. העיניים שלנו בנויות להתמודד עם רצועה צרה של תדרים אלקטרומגנטיים (אלו שאנחנו קוראים להם אור), איפשהו באמצע הספקטרום שבין גלי רדיו ארוכים בקצה אחד לקרני רנטגן קצרות באחר. אנחנו לא יכולים לראות את הקרניים מחוץ לרצועת האור הצרה, אבל אנחנו יכולים לבצע חישובים עליהן, ואנחנו יכולים לבנות מכשירים כדי לזהות אותן. באותו אופן, אנחנו יודעים שקני המידה של גודל וזמן משתרעים לשני הכיוונים הרבה מעבר לתחום שאנחנו יכולים להמשיג. המוח שלנו לא מסוגל להתמודד עם המרחקים הגדולים של האסטרונומיה או עם המרחקים הזעירים של הפיזיקה האטומית, אבל אנחנו יכולים לייצג את המרחקים האלה בסמלים מתמטיים. המוח שלנו לא יכול לדמיין פרק זמן קצר כמו פיקו-שנייה, אבל אנחנו יכולים לבצע חישובים על פיקו-שניות, ואנחנו יכולים לבנות מחשבים שמבצעים חישובים בתוך פיקו-שניות. המוח שלנו לא יכול לדמיין פרק זמן ארוך כמו מיליון שנה, שלא לדבר על אלפי מיליוני השנים שהגיאולוגים מחשבים באופן שגרתי. בדיוק כפי שהעיניים שלנו יכולות לראות רק את הרצועה הצרה של תדרים אלקטרומגנטיים שהברירה הטבעית ציידה את אבותינו לראות, כך המוחות שלנו בנויים להתמודד עם רצועות צרות של גדלים וזמנים. כנראה לא היה צורך שאבותינו יתמודדו עם גדלים וזמנים מחוץ לטווח הצר של הפרקטיקה היומיומית, ולכן המוח שלנו מעולם לא פיתח את היכולת לדמיין אותם. כנראה זה משמעותי שגודל הגוף שלנו, כמה מטרים, הוא בערך באמצע הטווח שאנחנו יכולים לדמיין. ותוחלת החיים שלנו, כמה עשורים, היא בערך באמצע הטווח של הזמנים שאנחנו יכולים לדמיין.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←