חסד

“האנושות היא משפחה אנושית אחת”

“אני מונה את ברכותיי כך: 1) אני חי. 2) היופי נמצא בעולם סביבי. 3) אני חולק את אהבתי עם כולם ולא רק עם קומץ נבחר. 4) אני מודה למי שעשה ויצר אותנו, לא משנה איזו דת זו תהיה. 5) אני לעולם לא מפסיק לחייך, לצחוק ולהיות שמח. 6) אני מנסה לעזור לאלה שזקוקים לכך ביותר. 7) אני מנסה לא לשנוא, לפגוע או להרוג דבר או מישהו. 8) אני חולק את מה שיש לי גם אם אין לי הרבה. 9) אני כותב ומשתף את מחשבותיי כדי שזה עשוי להביא נחמה לאנשים אחרים. 10) אני לעולם לא מבקש דבר עבורי מאף אחד. 11) אני מקיים את עשר הברכות האחרות.”

“זו השנה ה-25 שלי על הבמה. הרבה אנשים שאיתם עמדתי פחות או יותר על קו הזינוק כבר לא נמצאים עוד בעמדה הזו. אני מרגיש בר-מזל מאוד, מאוד.”

“בתוך המשפחה של אדם עצמו, כסף אינו המדד לדברים, אלא אם כן האדם הוא קמצן מוחלט. רק הסוג הקיצוני ביותר של מפלצת היה שם מחיר על הכול.”

“להיות קשת בענן של מישהו הוא דבר ראוי לשבח, אבל אני מעדיפה להיות הגשם, כי הוא מרטיב לחיים ושוטף דמעות.”

“נדיבות היא מעשה של אהבה”

“האדם לא שונה מאדם בכל העולם אלא בדרגה בלבד, ולא בטבעו, בדומה לעצים מהמין אחד. אז איפה מקורו של כעס, קנאה או הבדלה?”

“טוב לב! איזו דרך נפלאה לגעת בלבו של מישהו.”

“יש גם סוג שלישי של שיגעון, שזה השתלטות של המוזות על נשמה דקיקה וטהורה, ומשם הוא מעורר חריצות, ומפעיר שירה לירית. אך מי שאינו מושפע, שאין בו שום חתימה של שיגעון, מגיע לדלת ומחשיב שיכנס אל המקדש באמצעות אמנות – הוא, אומר אני, ושירתו לא יקבלו; האדם הנבון אינו נמצא כלל כאשר הוא מתחרה עם השוגע.”

“כי ההתפתחות של רוגע פנימי ואנרגיה מתרחשת כולה מבפנים ואינה תלויה באדם אחר או במצב מסוים, אנחנו מתחילים לחוש תושייה ועצמאות שהן יפות למדי — וגם הקלה עצומה.”

“להיות נוכחת לעצמך באהבה ובחסד הוא המתנה האולטימטיבית”

“הרגשתי טוב, וכולי רחוץ ונקי מחטא, בפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי זאת מיד, אלא הנחתי את הנייר ועמדתי שם וחשבתי—חשבתי כמה טוב היה שכל זה קרה כך, וכמה קרוב הייתי מלהיאבד וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור הירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל משום מה לא הצלחתי למצוא שום מקום שיקשיח אותי נגדו, אלא רק את ההפך. הייתי רואה אותו עומד במשמרת שלי על גבי המשמרת שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מן הערפל; וכשבאתי אליו שוב בביצה, שם למעלה, במקום שהיה בו הסכסוך; וכיוצא באלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה למעני כל מה שעלה בדעתו, וכמה טוב תמיד היה; ולבסוף הגעתי אל הזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני הידיד הטוב ביותר שלעולם היה לג'ים הזקן בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הבטתי סביב וראיתי את הנייר ההוא. זה היה עניין קרוב. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי מוכרח להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי זאת. חשבתי רגע, מין עצירת נשימה, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

“הארה היא הטרנספורמציה שמביאה לידי ביטוי את התכונות האנושיות הגבוהות ביותר. זהו התהליך שמסיר את ענני השליליות ומביא את צבעי השלום, החמלה והטוב לב.”

“לא ויתרתי, התרחקתי. נמאס לי לקבל מעשים שהיו פחות ממה שהגיע לי. אז... עשיתי בחירה מודעת לכבד את עצמי, לפני שאשלים עם אחר, ואם זה מה שעשה אותך כועס ללא ספק, אז אני יודע שההיסטוריה של הקשר שלנו חבויה באמת של לבך, וללא קשר לתוצאה שלך, עשיתי את הבחירה הנכונה עבורי.”

“מוזיקה היא או קדושה או חולין. מה שקדוש מתאימן לחלוטין עם גבורתו, וזוהי נקודת המפגש בה מוזיקה משפיעה ישירות על החיים; השפעה זו נשארת ללא שינוי בכל עת ובכל תקופה. מוזיקה חולינית צריכה להיות לחלוטין שמחה. מוזיקה שמבחינה בין הקדוש לחולין היא מוזיקה חסרת אלוהות וחסרת ערך, המייצגת רגשות חלשים, עצובים ומזעזעים, ורק חסרת טעם. כי היא לא רצינית מספיק כדי להיות קדושה ולא חסרה את התכונה העיקרית של הסוג הנגדי: השמחה.”

“זה נידון לכישלון, כל ספר הוא כישלון, אבל אני כן יודע במידה מסוימת של בהירות איזה סוג של ספר אני רוצה לכתוב.”

“אדי ראה דברים גדולים ותקריות קרובות. אלברט איינשטיין כילד, כמעט נבעט על ידי עגלת חלב בריצה ברחוב. נער בשם אלברט שוויצר יוצא מהאמבטיה ולא שם לב לעוגת הסבון שליד ברז המשוך. קצין נזי שרפה פיסת נייר עם תאריך ומיקום הפלישה של D‑Day. הוא ראה אדם שתכנן להרעל את כל מיורדת של דנוור מת במכה לב על תחנת מנוחה בכביש I‑80 באיווה, עם שקית צ'יפס של מקדונלדס על ברכיו. הוא ראה טרוריסט שמחובר לפצצות פתאום פונה משאר מסעדה עמוסה בעיר שיכולה להיות ירושלים. הטרוריסט נדהם רק מהשמים ומהרעיון שהם קשתיים על צדיקים וחרטים כאחד. הוא ראה ארבעה גברים מצילים ילד קטן ממפלצת שראשו היה רק עין אחת. אבל החשוב יותר מכל זה היה המשקל העצום של הדברים הקטנים – מטוסים שלא התרסקו, אנשים שהגיעו למקום הנכון בזמן הנכון וייסדו דורות. הוא ראה נשיקות במעברים, ארנקים שהוחזרו, אנשים שבחרו את הפיצול הנכון בדרך. הוא ראה אלף פגישות שנראו מקריות אבל לא היו, עשרת אלף החלטות נכונות, מאה אלף תשובות נכונות, מיליון מעשי חסד שלא נזכו להכרה. הוא ראה את הזקנים של River Crossing ורולנד מתכופפים באבק לברכת דודתה תליתא; שוב שמע אותה נותנת את הברכה בחופשיות ובשמחה. שמע אותה אומרת לו לשים את הצלב שהיא נתנה לו ברגל של המגדל האפל ולקרוא את שם תליתא אונווין בקצה הרחוק של הארץ. הוא ראה את המגדל עצמו בשריפות של הורד ולרגע הבין את תכליתו: איך הוא מפיץ קווי כוח לכל העולמות שהיו ומחזיק אותם ביציבות במעגל הזמן. לכל לבנה שנפלה על האדמה במקום על ראש של ילד, לכל טורנדו שהחמיץ את פארק הקרטונים, לכל טיל שלא טס, לכל יד שנמנעה מאלימות – היה המגדל. וקולו השקט, השיר של הורד, השיר שהבטיח שהכל יהיה בסדר, שהכל יהיה בסדר, שכל דבר יהיה בסדר.”

“בואו נחקה את הטבע, בואו נפרח כמו פרח כדי למלא את העולם בחסד, בסובלנות, בשלווה, ביופי ובאהבה.”

“אולי אינך יודע את הסיבות שלי, אבל אתה יכול להניח שיש לי כאלה ולהיות אדיב.”

“הגישה של אחרים כלפיך היא השתקפות של מצב רוחם”