צדק

Justice here isn’t just about fairness—it’s the quiet ache of what’s broken and the stubborn hope that it might be made whole. These words cut through indifference, naming both the weight of wrongs and the fragile, flickering moments when balance almost feels possible.

438 ציטוטים — עמוד 13 מתוך 22

“מלחמת אזרחים... מה משמעות המילים הללו? האם היה דבר כזה "מלחמה זרה"? האם כל לוחמה בין בני אדם לא הייתה לוחמה בין אחים? מלחמות אפשר היה להגדיר רק לפי מטרותיהן. לא היו "מלחמות זרות" או "מלחמות אזרחים", אלא רק מלחמות צודקות או לא צודקות. עד אשר תושג ההסכמה האוניברסלית הגדולה, ייתכן שהלוחמה תהיה בלתי נמנעת, לפחות כאשר היא הקרב בין העתיד הדוחק לבין העבר הגורר רגליים. כיצד אפשר לגנות מלחמה כזאת? מלחמה אינה מבישה, ואין דקירת החרב בגב, אלא כאשר היא משמשת להרוג את הצדק ואת הקדמה, את התבונה, את הציוויליזציה ואת האמת. כאשר זהו ייעודה של המלחמה, אין כל הבדל אם היא מלחמת אזרחים או מלחמה זרה — זו פשע. מחוץ למטרה הקדושה של הצדק, על סמך מה יכולה צורה אחת של מלחמה לזלזל באחרת? באיזו זכות חרבו של וושינגטון מבזה את חניתו של קמיל דמולן? מי גדול יותר — לאונידס הנלחם באויב הזר, או טימולאון ההורג את העריץ שהיה אחיו? האחד היה מגן, האחר משחרר. האם נגזור גינוי על כל פנייה לנשק המתרחשת בתוך המצודה, בלי להתחשב במטרתה?”

ויקטור יוגו

“היינו רוצים ללכת ולראות את השדה שמילה…מראה לנו ב״אביב״ שלו, היינו רוצים שקלוד מונה יוליך אותנו לגיברני, על גדות הסן, אל אותו עיקול של הנהר שהוא כמעט אינו מאפשר לנו להבחין בו מבעד לערפל הבוקר. אך למעשה, היה זה רק צירוף מקרים של קשר או קרבת משפחה שהזדמן למילה או למונה לעבור שם או לשהות בקרבת מקום, ולבחור לצייר את הדרך ההיא, את הגן ההוא, את השדה ההוא, את עיקול הנהר ההוא, ולא אחר. מה שגורם להם להיראות אחרים ויפים יותר משאר העולם הוא שהם נושאים עליהם, כמעין השתקפות חמקמקה, את הרושם שהעניקו לגאון, ואשר אולי נראה משוטט באותה ייחודיות ובאותה שרירותיות על פניו הכנועים והאדישים של כל הנופים שצייר. אין זה אילייר-קומברה שעלינו לבקר בו: מחווה אמיתית לפרוסט תהיה להביט בעולם שלנו דרך עיניו, לא להביט בעולמו דרך עינינו. לשכוח זאת עלול להעציב אותנו יתר על המידה. כשאנו חשים שהעניין תלוי כל כך במקומות המדויקים שבהם מצאו אותו אמנים גדולים מסוימים, אלף נופים ואזורים של חוויה יישללו מכל עניין אפשרי, שכן מונה הביט רק בכמה רצועות של האדמה, והרומן של פרוסט, אף שהיה ארוך, לא יכול היה לכלול יותר משבריר מן החוויה האנושית. במקום ללמוד את הלקח הכללי של קשב האמנות, אנו עלולים לחפש דווקא את עצם מושא מבטה, ואז לא נוכל לעשות צדק עם חלקים מן העולם שאמנים לא שקלו. כעובד אלילים פרוסטיאני, לא יהיה לנו זמן לקינוחים שפרוסט מעולם לא טעם, לשמלות שמעולם לא תיאר, לניואנסים של אהבה שלא כיסה ולערים שמעולם לא ביקר בהן, ונחוש במקום זאת מודעות לפער שבין קיומנו לבין ממלכת האמת והעניין האמנותיים. המוסר? אין מחווה גדולה יותר שנוכל להעניק לפרוסט מאשר להגיע לכך שנפסוק עליו את אותה פסיקה שפסק הוא על רסקין, כלומר, שלמרות כל מעלותיו, גם יצירתו תתגלה בסופו של דבר כטיפשית, מטורפת, כובלת, שקרית ומגוחכת בעיני מי שמקדישים לה זמן רב מדי. להפוך את [הקריאה] למשמעת פירושו להעניק תפקיד גדול מדי למה שאינו אלא גירוי. הקריאה מצויה על סף החיים הרוחניים; היא יכולה להכניס אותנו אליהם: היא אינה מהווה אותם.”

אלן דה בוטון

“האדם המסרב לשפוט, שאינו מסכים ואינו חולק, המכריז שאין מוחלטים ומאמין שהוא מתחמק מאחריות, הוא האדם האחראי לכל הדם הנשפך עכשיו בעולם. המציאות היא מוחלט, הקיום הוא מוחלט, גרגר אבק הוא מוחלט וכך גם חיי אדם. אם תחיה או תמות הוא מוחלט. אם יש לך פרוסת לחם או אין לך, הוא מוחלט. אם תאכל את לחמך או תראה אותו נעלם אל תוך קיבתו של בוזז, הוא מוחלט. יש שני צדדים לכל עניין: צד אחד צודק והאחר טועה, אבל האמצע הוא תמיד רע. האדם הטועה עדיין שומר על מידה מסוימת של כבוד לאמת, ולו רק בכך שהוא מקבל את אחריות הבחירה. אבל האיש שבאמצע הוא הנבל המוחק את האמת כדי להעמיד פנים שאין בחירה או ערכים, המוכן לשבת בחיבוק ידיים לאורך כל קרב, המוכן להרוויח מדם החפים מפשע או לזחול על גחונו אל הגרועים, המחלק צדק בכך שהוא דן גם את השודד וגם את הנשדד לכלא, הפותר סכסוכים בכך שהוא מצווה על החושב ועל הטיפש להיפגש באמצע הדרך. בכל פשרה בין מזון לרעל, רק המוות יכול לנצח. בכל פשרה בין טוב לרע, רק הרע יכול להרוויח. בעירוי הדם הזה, המנקז את הטוב כדי להזין את הרע, הפשרה היא צינור הגומי המעביר.”

אין רנד

“אלוהים שהיה יכול לברוא ילדים טובים באותה קלות שבה ברא רעים, ואף על פי כן העדיף לברוא רעים; שהיה יכול להפוך כל אחד מהם למאושר, ואף על פי כן לא הפך ולו אחד למאושר; שגרם להם להוקיר את חייהם המרים, ואף על פי כן קיצר אותם בקמצנות; שנתן למלאכיו אושר נצחי שלא בזכות, ואף על פי כן דרש מילדיו האחרים לזכות בו; שנתן למלאכיו חיים נטולי כאב, ואף קילל את ילדיו האחרים בייסורי נשיכה ובמחלות של הנפש והגוף; שפוער את פיו על צדק, והמציא את הגיהינום--פוער את פיו על רחמים, והמציא את הגיהינום--פוער את פיו על כללי הזהב ועל סליחה שבעים ושבע פעמים, והמציא את הגיהינום; שפוער את פיו על מוסר כלפי אנשים אחרים, ואין לו מוסר משלו; שמקמט את מצחו לנוכח פשעים, ואף על פי כן מבצע את כולם; שברא את האדם בלי הזמנה, ואז מנסה להעביר את האחריות למעשיו של האדם אל האדם עצמו, במקום להניח אותה בכבוד במקום שבו היא שייכת, עליו עצמו; ולבסוף, בעילגות אלוהית לגמרי, מזמין את עבדו המסכן והנרדף לעבוד אותו!”

מרק טוויין