שמחה

“מי ייתן ולבך ישמח להתגבר על מצב כואב”

“אנשים אלה יש להם שמחתם במיוחד בהשקעת יותר תשומת לב על גבי מפות צבעוניות מאשר על הארץ הצבעונית הזורמת לידם. שמעתי סיפורים מטיילים כאלה שבהם זכרו כל מספר דרך, זיכרו כל מרחק, וכל נוף קטן שנגלה להם. סוג אחר של טייל נדרש לדעת, לפי המפות, בדיוק איפה הוא ממוקם בכל רגע, כאילו יש בו מין בטחון בשורות השחורות והאדומות, בהנחיות הנקודות והכחולות התלולות של אגמים, ובצללים המציינים הרים. אני לא ככה. נולדתי אבוד ואיני מוצא שמחה בהיותי מוצא, ולא זוכה מזה הרבה מזיהוי מהצורות הסמלייות של יבשות ומדינות.”

“שלוש שבועות קודם לכן, ראה הוא גשם קרח יורד מהשמים, רק כדי שנדחפו דקות ספורות אחר כך על ידי קשת ענבים מרהיבה שהצליחה להחזיק את שיחי האזליה. הצבעים, כה עזים עד שנראו כמעט חיים, גרמו לו לחשוב שבעתים קרובות שלוחה הטבע אותנו סימנים, שיש חשיבות לזכור שישמחה תמיד יכולה לבוא אחרי אבל. אך רגע אחר כך נעלמה הקשת והגשם הקרח חזר, והוא הבין שישמחה לעיתים קרובות היא רק אשליה.”

“אתה ההשתקפות המודעת והאהובה של היקום הזה. אתה כאן כדי ליהנות מיופיים ומשמחתם של החיים.”

“זו שמחה גדולה לעבוד למען מה שאתה רוצה”

“שמחה אוהדת היא תרגול. נדרש זמן ומאמץ כדי לשחרר את עצמנו מסיפור המחסור שרובנו למדנו בדרך, מן הרעיון שהאושר הוא תחרות, ושמישהו אחר חוטף את כל השמחה.”

“אנחנו מתחילים מערכת יחסים עם מישהו לא רק בגלל כמה נפלא הוא, אלא בגלל כמה נפלא הוא גורם לנו להרגיש. וכיוון שהוא העניק לנו את המתנה המופלאה הזאת — הזדמנות לחוות אהבה, שמחה, חמלה וביטחון — זו זכותנו הבלעדית לגרום לו להרגיש נפלא לגבי עצמו, במיוחד בימים שבהם הוא עצמו לא מרגיש כל כך נפלא.”

“אני שרה את השיר שבלבי”

“גדול הוא האדון. הוא ראוי לשבח. הוא תקוותי, שמחתי ועוזי.”

“אם כל מה שאתה מחפש הוא נס, אתה פתוח לרווחה ללכת בעקבות האנטיכריסט והנביאים השקריים, כי תהיה להם משרת אותות ומופתים ברמה גבוהה מאוד. אם אותות ומופתים אינם מביאים כבוד והדר לישוע המשיח, אז אתה חייב להיות צופה בנביא שקר שמשיחתו אינה באה מרוח הקודש של אלוהים.”

“התקציר נראה טוב, הכריכה נראתה יפה, פתחת את הספר והתחלת חיים חדשים. מצאת בית חדש, פגשת כמה חברים חדשים, המשכת לקרוא, בתקווה שזה לעולם לא ייגמר. רקדת בין הדפים, שרת את המילים, הרגשת את כל השמחה שלהם, ואת כל הכאב והפגיעה שלהם. הדפים חתכו את אצבעותיך, והמילים חתכו את לבך, כאילו למחבר היה סכין, והוא קרע את נשמתך לגזרים. צחקת עם הדמויות, ויחד איתן בכית, התאהבת בהן גם, אבל יחד איתן מתת, וכשהספר הגיע לסופו, ולבך השבור לא הצליח להחלים, פתאום הבנת שזה לא אמיתי.”

“שמיים בעננים או ציפור שמסוגלת לעוף — שמחה כזו אינה ניתנת לקנייה בכסף!”

“עלינו להתפלל בהתמדה”

“אולי במקרה של בני אדם אמיתיים, המוח שלהם, הנשמה שלהם, התודעה שלהם זורמים דרך גופם כמו דם, שוכנים בכל תא של הווייתם הגופנית, ולכן אריסטו צדק: אצל בני אדם הנפש והגוף הם אחד ואי אפשר להפריד ביניהם, העצמי הוא גם עם הגוף וגם כלה עמו. היא דמיינה את האיחוד הזה ברעד של התרגשות. כמה בני אדם היו בני מזל אילו כך היה, היא רצתה לומר לג'רונימו שהיה וגם לא היה אבן רושד: בני מזל ואבודים. כשהלבבות שלהם הלמו מהתרגשות גם נשמותיהם הלמו, כשהדופק שלהם האיץ גם רוחם התעוררה, כשהעיניים שלהם נרטבו בדמעות של אושר היה זה המוח שלהם שחש את השמחה. המוחות שלהם נגעו באנשים שאצבעותיהם נגעו בהם, וכאשר אחרים נגעו בהם בתורם היה זה כאילו שתי תודעות התאחדו לרגע. המוח העניק לגוף חושניות, הוא אפשר לגוף לטעום עונג ולהריח אהבה בבושם המתוק של אהובם; לא רק גופם, אלא גם מוחותיהם, עשו אהבה. ובסוף הנשמה, בת תמותה כמוהגוף, למדה את הלקח הגדול האחרון של החיים, והוא מותו של הגוף.”

“ברכותיך מונחות מעבר לפחדך”

“כפי שכולכם יודעים, במהלך החיים אנו חווים סוגים רבים של כאב. כאבי הגוף וכאבי הלב. אני יודע שחוויתי כאב בצורות רבות ושונות, ואני בטוח שגם אתם. אבל ברוב המקרים, אני בטוח שמצאתם שקשה מאוד להעביר לאדם אחר את האמת של אותו כאב: להסביר אותו במילים. אנשים אומרים שרק הם עצמם יכולים להבין את הכאב שהם חשים. אבל האם זה נכון? אני, לפחות, אינני מאמין שכן. אם, לנגד עינינו, אנו רואים מישהו שסובל באמת, לעיתים אנו חשים את סבלו וכאבו כאילו היו שלנו. זהו כוחה של האמפתיה. האם אני מבהיר את עצמי? הוא הפסיק ודילג במבטו שוב על פני החדר. הסיבה שאנשים שרים שירים לאנשים אחרים היא מפני שהם רוצים שיהיה להם הכוח לעורר אמפתיה, להשתחרר מן הקליפה הצרה של העצמי ולחלוק את כאבם ושמחתם עם אחרים. כמובן, אין זה דבר קל. ולכן הערב, כמעין ניסוי, אני רוצה שתתנסו בסוג פשוט יותר, גופני יותר, של אמפתיה. אורות, בבקשה. כולם במקום השתתקו כעת, כל העיניים נעוצות בבמה. בתוך הדממה, האיש בהה אל החלל, כאילו כדי להשהות רגע או להגיע למצב של ריכוז נפשי. ואז, בלי לומר מילה, הוא החזיק את ידו מעל הנר הדולק. לאט לאט הוא קירב את כף היד עוד ועוד אל הלהבה. מישהו בקהל השמיע צליל שנשמע כמו אנחה או גניחה. אפשר היה לראות את קצה הלהבה שורף את כף ידו של האיש. כמעט אפשר היה לשמוע את רחש חריכת הבשר. אישה אחת פלטה צעקה חדה וקטנה. כל השאר רק צפו באימה קפואה. האיש עמד בכאב, פניו מעוותות בייסורים. מה לעזאזל זה היה? למה הוא היה צריך לעשות דבר מטופש וחסר היגיון כזה? הרגשתי שפיותי מתייבשת. אחרי חמש או שש שניות כאלה, הוא הסיר באטיות את ידו מן הלהבה והניח את הצלחת עם הנר עליה על הרצפה. ואז הצמיד את ידיו זו לזו, כפות הידיים הימנית והשמאלית לחוצות זו אל זו. כפי שראיתם הערב, גבירותיי ורבותיי, כאב יכול ממש לשרוף את בשרו של אדם, אמר האיש. קולו נשמע בדיוק כפי שנשמע קודם לכן: שקט, יציב, קר. לא נותר כל זכר לסבל על פניו. אדרבה, הוא הוחלף בחיוך קלוש. והכאב שבוודאי היה שם, יכולתם לחוש כאילו היה שלכם. זהו כוחה של האמפתיה.”

“תיהנה מהרגע הזה. הרגע הזה הוא חייך היקרים.”

“היקום יצר אותנו למען ובאמצעות אהבה, שמחה, חן ויופי; אך אנו תמיד רצים אחרי מה שמלוכלך.”

“בקצה אזור הנוחות שלך מתחיל ההרפתקה, ושם החיים רוקדים בשמחה רועדת”

“היזהרו מגונבי השמחה: רכילות, ביקורת, תלונות, מציאת פגמים, ועמדה שלילית ושיפוטית.”