זהות

“הדבר ההרסני ביותר שאנו יכולים לעשות בחיים הוא לגרום לאדם אחר לפקפק בערכו ובזהותו כילד של אלוהים. הדבר הפורה ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לעזור לעצמנו ולאחרים להבין שכילדי אלוהים, ערכנו אינסופי.”

“כי אם ישנם (באקראי) שבעים ושישה זמנים שונים המתקתקים כולם במוח בעת ובעונה אחת, כמה אנשים שונים אין שם – אלוהים יעזור לנו – שכולם מוצאים להם משכן בזו אחר זו ברוח האנושית?”

“ההיסטוריה האנושית היא הסיפור העתיק של העימות הטבורי בין יחיד בודד לבין חברה קבאלית. יחסי אהבה-שנאה מגדירים את ההיסטוריה האישית שלנו עם החברה, שבה דיכוי הייחודיות למען הטוב הקולקטיבי נאבק בתפיסה שמטרת החברה היא לאפשר לכל אדם לפרוח. מאפיין בולט של ההתפתחות התרבותית כרוך בכך שחברות מלמדות ילדים את הסובלימציה של דחפים או אידיאליזציות בלתי מקובלים, מתוך כוונה מודעת להפוך את הדחפים האינסטינקטיביים הבלתי הולמים שלהם למעשים או להתנהגות המקובלים חברתית. הפרדוקס טמון בתפיסה שלפיה כדי שכל אדם יוכל לפרוח עליו לשמר את המרקם הרוחני של עצמו, תהליך המחייב את היחיד להתנגד לריסון החברתי, להידחק כנגד הקהילה, ולדחות את חומות המסורתיות המבקשות לכלוא אותנו. האירוע המכריע המגדיר בחייו של אדם מייצג את שחרור העצמי מן הקונפורמיזם המשתק, תוך דחייה נחרצת של ההיענות לגחמות העל-אני של החברה.”

“כל אחד מאיתנו הוא הממחיש של הסאגה האישית שלנו; אנו יוצרים את רוח הרפאים של העצמי. אנו הדמות הראשית בסיפור האישי שלנו, וגם עדים ומגיבים לעלילותיהם של אנשים אחרים שאנו מעריצים. כל אחד מאיתנו הוא המלחין של הסיפור האישי המתפתח שלנו; אנו הגיבור של סיפור חיינו האישי.”

“מספר תעודת זהות נועד רק כדי "לזהות" בני אדם. השתמשו בו כדי להניח את האינטלקט או החוכמה של אנשים על אחריותכם בלבד.”

“דמיון והיזכרות בזיכרונות אהובים של העבר קשורים זה בזה בקשר הדוק. איננו מעלים זיכרונות מילה במילה. ככל שהפרספקטיבה שלנו לגבי מקומנו בעולם משתנה, אנו עוברים דרך זיכרונותינו ומתקנים את זיכרונותינו. לאנשים יש היכולת לערוך את זיכרונותיהם באמצעות הדחקת אפיזודות בלתי נסבלות והבלטת אירועים המעוררים זיכרונות חמים. האופן שבו אנו תופסים ומבינים את עצמנו בעבר, בהווה ובעתיד מעצב את תחושת העצמי המתפתחת שלנו. יכולתו של המין האנושי להדחיק אירועים לא נעימים ויכולתו של המין האנושי לשמש כעורכים היחידים של התודעה המתהווה שלנו לגבי העולם שאנו חיים בו, היא שבסופו של דבר אחראית להפעלת תחושת הזהות המשתנה שלנו.”

“אפשר להתחיל לחפש את ייעודך בחיים אחרי שתזהה מי אתה”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“והמסתורין העליון היה פשוט זה: כאן היה חדר אחד; שם חדר אחר. האם הדת פתרה זאת, או האהבה?”

“הדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך היא לאבד את עצמך בשירות האחרים.”

“הייתי מעדיף להיות מה שאלוהים בחר לעשות ממני מאשר היצור המפואר ביותר שיכולתי להעלות בדעתי; כי להיות נולד במחשבתו של אלוהים, ואחר כך להיעשות בידי אלוהים, הוא הדבר היקר, הנשגב והיקר מכול שבכל המחשבה. זוהי תפילה של הסתפקות”

“אתה לא תרד פעם שנייה לאותו נהר, ולא תוכל לחזור הביתה עוד. זאת ידע; למעשה, זו הייתה הבסיס של תפיסת עולמו. אך מאותה קבלה של זמניות הוא פיתח את תאוריית הזמן הרחבה, בה מה שיותר משתנה מלא ביותר של עולם, ויחסיך לנהר, ויחסו של הנהר אליך ואל עצמו, מתגלה כאחד יותר מורכב ויותר מנחם מאשר חוסר זהות פשוטה. לפי תורת הזמן הכללית, אפשר לחזור הביתה, כך שרק אם תבין ש"בית" הוא מקום אליו מעולם לא היית.”

“אך גם בדבריו הנמוכים ביותר בחיים, אף אחד מאיתנו אינו מהווה גוף חומרי זהותי לכל, אשר אדם יכול רק ללכת ולבדוק אותו כאילו היינו ספר תכניות או צוואה אחרונה; האישיות החברתית שלנו היא יצירה של מוחות אחרים.”

“אנחנו מה שאלוהים עשה אותנו.”

“כדי להבין עד כמה אנחנו באמת מדהימים לחלוטין, עלינו תחילה להבין את כל הדברים בנו שאינם כאלה, ואז עלינו לקבוע את משכננו במקום שבו הם אינם.”

“איש מאיתנו אינו מתחיל את חייו לבדו לחלוטין. כל אחד מאיתנו נושא בתוך המסה הגרעינית שלו את שארית הפרוטופלזמה של רעיונות, מנהגים, ערכים, התלהבויות, דעות קדומות, אתיקה ונורמות של דורות עברו. המשקעים שנוצרו מן הנבטים שלנו תורמים לסדר החברתי המפקח על עתידו של יילוד. האופן שבו אנו מתנהלים כאן ועכשיו מחקה את מורשתנו, מתווה את גבולותיה של התרבות הנוכחית, ומציב את שלב הנבט של האתוס המתהווה של עתידנו ושל דורות האנשים שלעולם לא נפגוש.”

“אנו זקוקים לבית במובן הפסיכולוגי לא פחות משהוא זקוקים לו במובן הפיזי: כדי לפצות על פגיעוּת. אנו זקוקים למקלט כדי לחזק את מצבי הרוח שלנו, משום שחלק גדול מן העולם מתנגד לנאמנויות שלנו. אנו זקוקים לכך שהחדרים שלנו יתאימו אותנו לגרסאות רצויות של עצמנו ויישמרו בחיים את הצדדים החשובים והחולפים שלנו.”

“המאבק המתמשך להשיג הרמוניה עמוקה בין הדחפים העמוקים והסותרים ביותר של בני האדם מקבע את עכירות נשמתי. המאבק נגד האמורפיות של החטא וההשחתה, והשאיפה לאחדות ולבהירות, מתחקים אחר מקורותיהם אל האש הקדמונית שהניעה את האנושות. לוחמה עתיקה זו על השליטה בנפש מאפשרת לי לברוא את עצמי. בשל הסתירות הקדמוניות בין אקסטזה לתבונה, אני האמן המתחרט של הווייתי. אני פסל חסר זקן, חושני ואנדרוגיני, הגואל והמעצב מחדש של עצמי העירום.”

“ארבעת הספרים הראשונים שלי, מ"Fight Club" ועד "Choke", עסקו בסוגיות של זהות אישית. המשברים שהמספרים מצאו את עצמם בהם נוצרו על ידם.”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. כי אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי ובין התוכן שאני מנסה להעניק לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה סגול" של בתי התפילה שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”