סוסים

“פרסי מצמץ. אז אחיך הוא סוס מכונף. אבל אתה גם אחי למחצה, מה שאומר שכל הסוסים המעופפים בעולם הם ה... אתה יודע מה? בוא נשכח מזה.”

“וְכָאן, כְּדִבְרֵי טְרוּט, הָיְתָה הַסֵּבֶר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ אֲנָשִׁים לְדַחֹת רְאִיּוֹת עַל יְדֵי רָעָתָן: "הַרְאִיּוֹת עַל הָאָרֶץ הָיוּ סִמְנֵי חֲבֻרָה אוֹ שִׂנְאָה. תְּנוּעָתָן לֹא הָיְתָה מַשְׁפִּיעָה. חֲבָרִים הִתְאַחֲדוּ בְּחֲבָרִים, לְמַעַן לְהַבְהִיר אֶת הַחֲבֻרָה. אוֹיְבִים נִתְמַרְדְּדוּ בְּאוֹיְב”

“היום הראשון בנובמבר, ולכן היום, ימות מישהו.”

“ההיסטוריה שלנו היא משחק היסטורי של התענוג המיידי בהטלת כאב. יש בשירים של נקרסוב תיאור כיצד חקלאי מכה סוס בעיניים, על "עיניו הנעימות", כולם ראו את זה. זה ייחודי לרוסיה. הוא מתאר כיצד סוס קטן ודליל, שנשבר תחת משא כבד מדי, לא יכול להתקדם. החקלאי מכה אותו, מכה אותו באכזריות, עד שהוא מכה אותו בסופו של דבר לא ידע מה הוא עושה בשיכוריות של אלימות, מכה אותו ללא רחם פעם אחר פעם. "אף על פי שאתה חלש, עליך לשאוב, אם תמות על כך". הסוס מתאמץ, ואז הוא מתחיל להכות את היצור העצום והערום בעיניו, בעיניו "הנעימות". הסוס הנואש משאיר את המשא, מתחיל להכות את היצור הערום והעצום בעיניו, רעד בכל גופו, נושף קשות, נע בצדדים, בתנועה לא טבעית, ספזמודית – זה אכזרי בנקרסוב.”

“טום מעולם לא מצא קושי להבחין בין פוינטר לסטר, לאחר שסופר לו פעם אחת על ההבדל, והיכולת ההכרתית שלו לא הייתה כלל מוגבלת. אני חושב שהיא הייתה לא פחות חזקה מזו של הכומר סטלינג; כי טום היה יכול לחזות בדיוק כמה סוסים רוכבים מאחוריו, היה יכול להטיל אבן בדיוק למרכזה של גלייה נתונה, היה יכול להעריך עד חלקים כמה אורך מקלותיו ייקח כדי לחצות את המגרש, והיה יכול לצייר ריבועים כמעט מושלמים על הלוח שלו ללא כל מדידה. אך סטלינג לא שם לב לדברים אלה: הוא רק צפה בכך שיכולותיו של טום נכשלו מול האבסטרקציות המרעידות שסמלו לו בדפי ספר השפה של איטון, וכי מצבו היה קרוב לאידיוטיה בעניין ההוכחה ששתי משולשים נתונות חייבות להיות שוות - אף על פי שיכול היה להבחין במהירות ובאמינות רבה יותר בכך שהן שוות.”

“אין לי שום התנגדות לחיי המין של איש, כל עוד אינם מקיימים אותם ברחוב ומבהילים את הסוסים.”

“הו למוזה של אש, שתעלה לשמים הבהירים של ההמצאה, ממלכה לבמה, נסיכים לשחק ומלכים לצפות במופע! אז היה צריך שההארי הלוחמני, כמו עצמו, יקח את תפקיד מרס; ולצידו, קשורים כמו כלבים, רעב, חרב ואש יחכו למלאכה. אבל תסלחו, וכל הצדיקים, הרוחות השטוחות שלא העזו על הבמה הלא ראויה הזאת להוציא דבר כה גדול: האם הקופסה הזו תכיל את שדות צרפת הרחבים? או שנוכל לשים בתוך העיגול העץ את הקסדות שהבהירו את האוויר באגינקורת? סליחה! כי דמות מעוקלת יכולה להוכיח במקום קטן מיליון; וננו, קודמים למופע הגדול הזה, נשתמש בכוחות הדמיון שלכם. נניח שבקירות האלה נלכדו שני ממלכות ענק, שגבולותיהם הגבוהים נוגעים זה בזה והים הצר מפריד ביניהם: חלקו את הפגמים שלנו במחשבותיכם; חלקו את האדם אל אלף חלקים, ותנו כוח דמיוני; כשמדברים על סוסים, תדמיינו אותם מדפדים את האדמה בגובהם; כי המחשבות שלכם הן שעוטפות את המלכים שלנו, נושאות אותם כאן ושם, קופצות בזמן, והופכות עשרות שנים לשקית חול: בשביל זה, קבלו אותי כקורוס להיסטוריה הזאת, שמזמין את סבלנותכם הצנועה, לשמוע בעדינות ולשפוט בחן את ההצגה שלנו.”

“המידות הטובות הן חסכניות, אך גם כמה מן המידות הרעות הן כאלה... הגאווה היא נאה, חסכונית; הגאווה מחסלת מידות רעות רבות כל כך, ואינה מניחה להתקיים אלא לעצמה, עד שנדמה כאילו היה זה רווח גדול להחליף יהירות בגאווה. הגאווה יכולה להסתדר בלי משרתים, בלי בגדים נאים, יכולה לחיות בבית בן שני חדרים, יכולה לאכול תפוחי אדמה, סלק, שעועית, תירס מושרה באפר, יכולה לעבוד באדמה, יכולה לנסוע ברגל, יכולה לדבר עם אנשים עניים, או לשבת בדממה, שבעת רצון, באולמות מפוארים. אך היהירות עולה כסף, עמל, סוסים, גברים, נשים, בריאות ושלום, ובסופה היא עדיין כלום; דרך ארוכה המוליכה לשום מקום. רק חיסרון אחד; אנשים גאים הם אנוכיים עד לבלי נשוא, ואילו היהירים הם עדינים ונותנים.”

“אולי זה יהיה מטבעות או ספורט או פוליטיקה או סוסים או מוזיקה או אמונה... האנשים הכי עצובים שאני הכיר בחיים הם אלה שאינם נלהבים כל כך כלפי דבר אחד גם אם זה. אהבה עמוקה ושביעות רצון נלכדות ביחד, ובחסרונן כל שמחה היא רק זמנית, כי אין דבר שיכול להעניק לה משמעות.”