געגועים הביתה

“לפעמים... אנחנו מתגעגעים לגן עדן. פעמים רבות, בעיצומם של החטא, הסבל והצער של החיים האלה, יש משיכה בנפשנו. זהו געגוע הביתה, יחד עם ציפייה.”

“בית הוא המקום שבו אתה מרגיש רצוי יותר, בטוח יותר, שיש לך יותר זכויות, ושבו אוהבים אותך. המקום הזה יכול להיות כל מקום, אפילו הרחק ממה שהיית בדרך כלל קורא לו בית.”

“הוא סובב את הידית, מקווה שהדבר לא יתפוצץ לו בפרצוף. כמה צלילים ברורים בקעו ממנה – מתכתיים אבל חמים. ליאו שיחק עם הידיות והגלגלי שיניים. הוא זיהה את השיר שפרץ החוצה – אותה מלודיה נוסטלגית שקליפסו שרה לו באוגיגיה על געגועים הביתה. אבל דרך המיתרים של החרוט המוזהב, המנגינה נשמעה אפילו עצובה יותר, כמו מכונה עם לב שבור – ככה פסטוס היה נשמע אם הוא היה יכול לשיר. ליאו שכח שאפולו שם. הוא ניגן את השיר עד הסוף. כשהוא סיים, העיניים שלו שרפו. הוא כמעט יכול היה להריח את הלחם הטרי מהמטבח של קליפסו. הוא יכול היה לטעום את הנשיקה היחידה שהיא אי פעם נתנה לו.”

“הוא ייחל שיכלו להיות לו שורשים המתפשטים מתחת לכל סנטימטר של אדמתו האבודה, ביתו האהוב שאבד, שיכול היה להיות חלק ממשהו, שיכול היה להיות הוא עצמו, הולך בדרך שלא נבחרה, חי חיים בהקשר ולא את מסעו החלול של המהגר שהיה גורלו”

“אהבה זו כאשר אתה לא בא לביתך שלוש חודשים ושולחים טלפון הביתה ובתך עונה בטלפון ומספרת: "אבא, אני אוהבת אותך!”