בית

“כל אחד יכול לתכנן מסלול בעזרת מפה או מצפן; אבל בלי תחושה של מי אתה, לעולם לא תדע אם כבר הגעת הביתה.”

“גברים חולמים יותר על לשוב הביתה מאשר על לעזוב.”

“כל גבר רוצה שיעריכו אותו, לכן אל תהלל רק את המזכירה שלך, הלל גם את אשתך בבית. העולם שופט אנשים לפי כסף ומעמד בחברה, הישגים לימודיים, ואפילו רקע גזעי, וזה מצער.”

“אשתי לא צריכה את כל המדינה כדי לשחק בפוליטיקה. בבית אנחנו רק שנינו, אבל היא משחקת איתי את הצורה הגבוהה ביותר של פוליטיקה. לכן אני לא מבין את דרכיה. אני חושב שאני צריך ללמוד קצת מדע המדינה כדי להבין אותה”

“העובדים הלא חיוניים, אלה שנשארים בבית כשיורד שלג, הם תמיד הראשונים לקטר על איך שהאנשים המוכשרים בארגון מתנהגים.”

“(...) הכול שייחלתי להתרחק ממנו, נכון, אבל לא באמצעות הרס. רציתי לעזוב את הבית, אבל שיישאר במקומו, מחכה לי, ללא שינוי, כדי שאוכל לשוב ולהיכנס אליו כרצוני.”

“אתה לא תרד פעם שנייה לאותו נהר, ולא תוכל לחזור הביתה עוד. זאת ידע; למעשה, זו הייתה הבסיס של תפיסת עולמו. אך מאותה קבלה של זמניות הוא פיתח את תאוריית הזמן הרחבה, בה מה שיותר משתנה מלא ביותר של עולם, ויחסיך לנהר, ויחסו של הנהר אליך ואל עצמו, מתגלה כאחד יותר מורכב ויותר מנחם מאשר חוסר זהות פשוטה. לפי תורת הזמן הכללית, אפשר לחזור הביתה, כך שרק אם תבין ש"בית" הוא מקום אליו מעולם לא היית.”

“אם הייתי רץ להיות מישהו, יש הרבה יותר דרכים קלות להיות מישהו. לבסוף, להתמודד נגד המושל המכהן של מפלגתך במדינתך היא לא הצעד הלוגי הבא בחייו הפוליטיים של אדם.”

“כולנו ילדים שחוזרים פנימה מההפסקה עם דרגות שונות של לכלוך עלינו.”

“אתה לא יכול לקחת את שני הדברים יחד. אתה לא יכול לומר לי שאתה מוטל מס מספיק כבר, ושאתה רוצה ממשל חוקתי, ואז בדיוק בשאיפה אחרת לומר: "הביאו לי את הבשר". החזיר כבר נשרף עד היסוד.”

“זה מצחיק, לא? אתה לא רוצה לעצור את זה? הא? ...לא אכפת לי בכלל מהדעה שלך; מה שאני רוצה אני אעשה... אתה עכשיו חלק מהסיפור הזה, לצערי, רק מעצם זה שקראת את זה אתה הופך את עצמך לחלק מהסיפור הזה, תאהב את זה או לא, ככה זה עובד. פעם אחת הייתה ילדה אחת וילד אחד שנשארו בבית, אסור היה להם לצאת החוצה, הכול היה נעול; זה לא היה יום אחד, יומיים, זה היה עשר שנים שלמות. המשפחה שלהם תמיד הייתה בחוץ, מתקשרת עם האנשים האחרים, ואתה אפילו לא היית קיים; הם הכירו אותך אבל לא רצו אותך... זה היה איפשהו בסוף מלחמת העולם השנייה, כש-50 חיילים פשוט נכנסו הביתה, אתה צרחת... שוב ושוב הם שאלו מה זה... אמא שלך אמרה שהיא תטפל בזה... ומה?? סטירה אחרי סטירה, בעיטה אחרי בעיטה, ואז האב מגיע ומשחק עם הסכין והוא להטט בה, וברגע אחד הוא הציב את הסכין עם הלהב כלפי חוץ מול העיניים שלך, הוא קשר את הידיים שלך, שם לך סרט דביק על הפה, ומה?? הוא הוציא לך את העין... עם הסכין ואכל אותה... ואז הוא התחיל מהר ומהר להכות עם הסכין בלי להסתכל, בכל מקום אקראי, ובמשחק הזה..... זה נגמר נורא?? הילד היה ראשון בלי עיניים, הילדה הייתה שנייה בלי רגליים, במשך שנים, ובכל זאת הלשון שלה נחתכה... למה?? הרוע צריך לדבר... הרוע הוא במקום הראשון. זה אף פעם לא נגמר, אין אפילו התחלה, זה בפנים!”

“במשפחות מאוחדות, ייתכן שהם יישנו עם בטן חצי מלאה, אבל אף אחד לא ישן עם בטן ריקה.”

“אני זוכרת שישבתי לאחור, על חוף מקומי שקראתי לו בית; חשבתי על הסערות הפראיות שכבר עמדתי מולן, על הרעם הכאוטי שלמדתי איכשהו לרקוד דרכו. הפעם, הזיכרון הזה היה שונה. לא הייתה לי שום היקשרות רגשית, הרגשתי משוחררת מן העבר ויכולתי להפריד בשקט בין מי שהייתי לבין מי שאני עכשיו, והרגע הזה היה מעצים, כי אילו לא עמדתי מול האסונות הגדולים ביותר באומץ, לא הייתי לומדת את אומנות החיים. ההתעוררות העצמית שלי.”

“אני לא יכול לנסוע לאמסטרדם. אחד הרופאים שלי חושב שזה רעיון רע. הוא שתק לרגע. אלוהים, הוא אמר. הייתי צריך פשוט לשלם על זה בעצמי. הייתי צריך פשוט לקחת אותך ישר מ-Funky Bones לאמסטרדם. אבל אז היה לי כנראה אירוע קטלני של דה-חמצון באמסטרדם, והגופה שלי הייתה נשלחת הביתה בתא המטען של מטוס, אמרתי. טוב, כן, הוא אמר. אבל לפני זה, המחווה הרומנטית הגדולה שלי הייתה מביאה אותי לגמרי למיטה. צחקתי די חזק, חזק מספיק כדי שהרגשתי איפה הייתה צינורית החזה. אתה צוחקת כי זה נכון, הוא אמר. צחקתי שוב. זה נכון, נכון! כנראה שלא, אמרתי, ואחר כך אחרי רגע הוספתי, אף פעם אי אפשר לדעת.”

“אני מניח שלא כל כך קל לחזור הביתה, ולוקח קצת זמן להפוך זר לבן.”

“אני עשיתי זאת שוב. שנה אחת מכל עשרה אני מצליחה בכך – סוג של נס הליכה, עורי בהיר כמו מנורת נאצי, רגלי הימנית כמשקולת נייר, פניו כפנים של בד יהודי דק ויפה. הסר את השטיח, אוי, אויבי. האם אני מפחידה? – האף, חורים העיניים, השורה המלאה של השיניים? הריח החמוץ יעלם ביום אחד. כבר, כבר, בשר שהחורף אכל יתהיה בבית עלי, ואני אישה צוחקת. אני רק בת שלושים, וכמו החתול אני יכולה למות תשע פעמים. זו הפעם השלישית. מה זבל להשמיד עשור אחד. מה מיליוני סיבים. הקהל שצורח על פקאנוט דוחף כדי לראות איך הם מפשיטים אותי מכל צד – ההפסד הגדול. גברים, נשים, אלה הן ידי, אלה ברכי. אני עור ועצם, אבל אני אותה אישה, זהה לחלוטין.”

“לא עוד תשובות קלות. שיידעו קצינינו מה כוונתנו. אני אפרש למלכה את סיבת דחיפותנו ואשיג את רשותה להיפרד. כי לא רק מותה של פולוויה, במגעים דוחקים יותר, מדבר אלינו בחוזקה, אלא גם המכתבים של רבים מידידינו המתכננים ברומא מפצירים בנו בבית. סקסטוס פומפיוס קרא תיגר על קיסר ומצווה על שלטון הים. עמנו החלקלק, שאהבתו לעולם אינה נקשרת אל הראוי לה עד שזכויותיו כבר חלפו, מתחיל להטיל את פומפיוס הגדול ואת כל כבודותיו על בנו, אשר - נישא בשם ובכוח, ונישא מהם אף יותר בדם ובחיים - ניצב לצד החייל הראשי; ואיכותו, אם תוסיף להתקדם, עלולה לסכן את צדי העולם. הרבה מתהווה, אשר, כמו שערו של הסוס, יש בו עדיין רק חיים ולא ארס של נחש.”

“כאשר אנו נזקקים, המשיח עושה את עבודתו הטובה ביותר, אבל היזהרו. מישהו, אולי אפילו איזו נפש בעלת כוונות טובות, יאמר לכם: “אל תדאגו. אלוהים לעולם לא יתן לכם יותר ממה שתוכלו לשאת.” אני מעז אתכם למצוא את זה בכתובים. הקרוב ביותר שתוכלו להגיע אליו נמצא ב-1 לקורינתים 10:13: “לא באה עליכם נסיון כי אם נסיון אנושי; אבל נאמן האלוהים, אשר לא יניח לכם להינסה למעלה מיכולתכם, אלא עם הנסיון גם יעשה את המוצא, כדי שתוכלו לשאתו.” זה מדבר על מוצא מן הפיתוי; הוא אינו אומר שלא תעמדו מול יותר ממה שתוכלו לשאת. האם שבנה נולד ומת, האב שאיבד את ראייתו בתאונת בנייה ואינו יכול עוד לפרנס את משפחתו, הילד שממהר הביתה מבית הספר בכל יום בתקווה שאמו עדיין לא נכנעה לסרטן שהוא רואה מכלה את גופה יום אחר יום . . . לכל הנשמות הללו יש יותר ממה שהן יכולות לשאת — בכוחות עצמן. אבל עם המשיח כבן לוויה שלהן במסע החיים — ורק עם המשיח — הכול אפשרי. בלעדיו אנו נכשלים, לא משנה עד כמה נצליח בכוחות עצמנו. לעולם לא נוכל לעבור את הדרך בלי המשיח ובלי כפרתו הפתוחה לכל.”

“אם נשר נותן לך נוצה, שמור אותה היטב. זכור: גם ענקים ישנים שינה עמוקה מדי; מכשפות נבגדות לעיתים קרובות בידי תאוותיהן; לדרקונים יש נקודת תורפה אחת, אי שם, תמיד; לבבות יכולים להיות מוסתרים היטב, ואתה בוגד בהם בלשונך. אל תקנא באחותך. דע שיהלומים ושושנים אינם נוחים כלל כשהם מתגלגלים משפתיו של אדם, כשם שקרפדות וצפרדעים אינם נוחים: גם קרים יותר, וגם חדים יותר, והם חותכים. זכור את שמך. אל תאבד תקווה — מה שאתה מחפש יימצא. בטח ברוחות. בטח באלה שעזרת להם לעזור לך בתורם. בטח בחלומות. בטח בלבך, ובטח בסיפורך. כשאתה חוזר, חזור בדרך שבאת בה. טובות יוחזרו, חובות ייפרעו. אל תשכח את נימוסיך. אל תביט לאחור. רכב על הנשר החכם (לא תיפול). רכב על הדג הכסוף (לא תטבע). רכב על הזאב האפור (אחוז היטב בפרוותו). יש תולעת בלב המגדל; לכן הוא לא יעמוד. כשאתה מגיע לבית הקטן, המקום שממנו התחיל מסעך, תזהה אותו, אף על פי שייראה קטן הרבה יותר מכפי שזכרת. עלה בשביל, ועבור דרך שער הגן שמעולם לא ראית לפני כן אלא פעם אחת. ואז לך הביתה. או בנה לך בית. או נוח.”

“זמן לעזוב כבר. יש שם מחוץ לכותלי ביתי כל כך הרבה לדבר, לשמוע ולעשות. אני יכולה לצאת לדרך, כי אני יכולה לחזור הביתה. אני חוזרת הביתה, כי אני חופשית לעזוב.”