היסטוריה

“כל הזמנים יקרי ערך; העבר, ההווה והעתיד.”

“האדם עשוי להשתנות, הממשלה עשויה להשתנות, האנשים עשויים להשתנות, אך ישוע המשיח הוא אותו דבר אתמול, היום ולנצח.”

“זהו סיפור של ממשלות – גבר עושה משהו שמקשר אותו לגבר אחר. אדם שלא מכיר אותי גובה ממני מס, מביט מרחוק וקובע שחלק מהעבודה שלי ילך למטרה משעשעת, לא כפי שאני רוצה אלא כפי שהוא מדמיין. תראו את ההשלכה. מכל החובות, האנשים הכי לא רוצים לשלם מיסים. איזו סאטירה על הממשלה! בכל מקום הם חושבים שהם מקבלים תמורה, חוץ מכאן. לכן, פחות ממשלה – יותר טוב, פחות חוקים ופחות כוח מרוכז. הפתרון להתעללות בממשל פורמלי הוא השפעת האופי הפרטי, הצמיחה של הפרט, הופעת העיקר שמחליף את הנציג, הופעת החכם, שהממשלה הקיימת היא, למען האמת, רק חיקוי גרוע. מה שכל הדברים שואפים לייצר – חירות, תרבות, אינטראקציה, מהפכות – הוא האופי; זהו יעד הטבע, להגיע להכתרת המלך שלו. כדי לחנך את החכם, המדינה קיימת; וכשחכם מופיע, המדינה נעלמת. הופעת האופי עושה את המדינה מיותרת. החכם הוא המדינה. הוא לא צריך צבא, מצודה או צי – הוא אוהב אנשים יותר מדי; אין לו צורך בשוחד, בחגיגה או בארמון כדי למשוך חברים; אין לו יתרון גאוגרפי, אין לו ספרייה כי הוא לא צריך לחשוב; אין לו כנסייה כי הוא נביא; אין לו ספר חוקים כי הוא עצמו מחוקק; אין לו כסף כי הוא ערך; אין לו דרך כי הוא בבית איפה שהוא; אין לו ניסיון כי החיים של היוצר זורמים דרכו ומביטים מעיניו. אין לו חברים אישיים, כי מי שמושך את תפילת והצדקה של כולם, לא צריך זוג ולחנך כמה, כדי לחלוק איתו חיים נבחרים ופואטיים. יחסו לאנשים הוא מלאכי; זיכרונו הוא מור עבורם; נוכחותו, לבונה ופרחים.”

“עצם המושג של אמת אובייקטיבית הולך ונמוג מן העולם. שקרים ייכנסו להיסטוריה.”

“אם אני רואה את אלוהים כלא יותר מקריקטורה של ההיסטוריה או של הדמיון, איני יכול לעשות דבר פחות מאשר להפוך את עצמי ל“אלוהים” של עצמי. וברגע שאני מבין שבכך הגרסה שלי להיות “אלוהים” נחותה באופן מביך מן הקריקטורה עצמה שאני מחקה, אני מגיע במהירות להבנה שאולי הדבר היחיד שיכול להיות “אלוהים” הוא אלוהים. ואם כך הדבר, אני מוצא את עצמי לפתע נרדף בידי המציאות המדהימה שאלוהים אינו קריקטורה.”

“כל אדם חי למען עצמו, משתמש בחירותו כדי להשיג את מטרותיו האישיות, ומרגיש בכל ישותו שברגע זה הוא יכול או אינו יכול לעשות מעשה זה או אחר; אך ברגע שהוא עושה אותו, מעשה זה, שנעשה ברגע מסוים בזמן, נעשה בלתי הפיך, והופך לנחלת ההיסטוריה, שבה יש לו לא משמעות חופשית אלא משמעות שנגזרה מראש.”

“היסטוריה יש לממשלה לא לטפל באנשים בצדק, החל מהאיסוף הכפוי של האמריקאים היפנים במלחמת העולם השנייה ועד לתקופת זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים.”

“המילה הכתובה היא התיעוד הקדוש הגדול ביותר”

“אשר לא יוכל להסתמך על שלושת אלפים השנים חי על פי יום יום”

“טוב יותר רקטה שנפלה מאשר לעולם לא הבזק אור. דנטה שמר מקום ב"גהינום" שלו לאלה שחיים בזדון בעצב — קודרים באוויר המתוק, הוא אומר. ה"honour" שלך הוא כולו בושה ופחדנות והיענות. טהור מכתם! אבל האמן הוא הפושע הסודי בקרבנו. הוא סוכן הקִדמה נגד הסמכות. אתה צודק להיות מלומד. מלומד הוא כולו קפדנות, אמן אינו כזה כלל. האמן מוכרח לשקר, לרמות, להטעות, להיות לא נאמן לטבע ובז לִהיסטוריה. הפכתי את חיי לאמנותי וזה היה הצלחה גמורה. להבת ההקרבה שלי הטילה את אורה לכל פינה בארץ שבה ישבו אינספור צעירים, כל אחד בחשכתו שלו. מה הייתי עושה במגארה!? — תחשוב מה הייתי מחמיץ! הערתי את דמיונו של המאה. חבטתי את ראשיהם של רסקין ופייטר זה בזה, ומהחומרה המוסרית של האחד ומהנשמה האסתטית של האחר יצרתי אמנות שהיא פילוסופיה היכולה להביט במאה העשרים בעיניים. היה לי גאונות, זוהר, תעוזה, לקחתי אחריות על המיתוס שלי. טבלתי את מטהי בכוורת הדבש הפראי. טעמתי מתיקות אסורה ושתיתי את המים הגנובים. חייתי בנקודת המפנה של העולם, שם הכול התעורר מחדש — הדרמה החדשה, הרומן החדש, העיתונות החדשה, הנהנתנות החדשה, הפגאניות החדשה, ואפילו האישה החדשה. היכן היית אתה כשכל זה קרה?”

“מעולם לא היה זמן בהיסטוריה האנושית שבו כל כך הרבה אנשים נושאים באופן שגרתי מכשירי הקלטה ומעקב.”

“כמו שלט אחרון לדרך אחרת, הופיע נפוליאון, האדם המבודד והמאוחר ביותר שאי פעם היה, ובדמותו קרם עור וגידים האידיאל הנאצל – ראוי לתהות איזו מין בעיה זאת; נפוליאון, הסינתזה הזו שבין הלא-אנושי לעל-אנושי.”

“זרעו את זרעי החולשה והנחיתות בילדים, והם יגדלו להיות חרקים נחותים, זוחלים וחסרי חשיבות. זרעו את זרעי האומץ, והם יהפכו למנהיגי לב אמיץ, שביום מן הימים ישנו את מהלך ההיסטוריה האנושית.”

“למות למען מטרה זה קל, לחיות, להיות יציב יום אחר יום ולעשות את הדברים הקטנים, לטפל בפרטים, לדעת שתישכח מן ההיסטוריה ובכל זאת לבחור לעשות זאת, זהו אומץ אמיתי”

“כולנו טיפשים באהבה”

“לעולם אל תשפטו את אופיו של מישהו על סמך דבריו של אחר. במקום זאת, בחנו את המניעים שמאחורי דבריו של האדם המשליך את השיפוט הרע. אישה ישרה יכולה למכור קלמנטינות כל היום ולהישאר אדם טוב עד יום מותה, אך תמיד יהיו מי שיטילו בה דופי וינסו לשכנע אתכם אחרת. ייתכן שאותה אישה לא נתנה להם משהו בחינם, או בהנחה. ייתכן גם שהיא סירבה לעמוד לצדם כשהם טעו — או פשוט עמדה על דבר שראתה כנכון. וגם ייתכן שחלק מהנשים המרירות מקנאות בה, או שהיא דחתה את חיזוריהם של כמה גברים גאים מאוד. תמיד בטחו בלבכם. אילו הבורא היה ניצב לפני מיליון גברים באורם של מיליון פנסים, רק מעטים היו רואים אותו באמת, משום שהאמת כבר חיה בלבם. רק מי שהאמת מצויה בו יכול לראות את האמת. מי שאין אמת בלבו, תמיד יהיה עיוור לה.”

“כל עוד אתה בידיו של אלוהים, הוא לא יזרוק אותך. אלוהים לא יכול להפיל אותך כדי שתתבייש.”

“העולם לעולם לא יכיר אותך כי לא עבדת מספיק קשה”

“לנצרות יש שורשים באדמת ההיסטוריה העמוקה והיציבה. התגלמותו של ישוע—פלישת אלוהים אל ההיסטוריה האנושית בנוכחותו בדמות אדם—מתועדת. בכל פעם שאתה כותב את התאריך, אתה מעיד על העובדה שאלוהים נכנס אל ההיסטוריה האנושית.”

“רק המלומדים קוראים ספרים ישנים, ו... כיום... הם מבין כל בני האדם הפחות סבירים לרכוש כך חכמה. ...[ג]דולי המלומדים כיום ניזונים מן העבר במידה מועטה לא פחות מן המכונאי הבור ביותר, הטוען כי "ההיסטוריה היא שטויות..." [שכן] ...כאשר מלומד ניצב לפני כל טענה אצל מחבר קדום, השאלה האחת שמעולם אינו שואל היא אם היא אמת. הוא שואל מי השפיע על הסופר הקדום, ועד כמה הטענה מתיישבת עם מה שאמר בספרים אחרים, ואיזו דרגה בהתפתחותו של הסופר, או בהיסטוריה הכללית של המחשבה, היא ממחישה, וכיצד השפיעה על סופרים מאוחרים יותר, וכמה פעמים הובנה שלא כהלכה (בייחוד בידי עמיתיו של המלומד) ומה היה מהלך הביקורת הכללי עליה בעשר השנים האחרונות, ומהו "מצב השאלה" הנוכחי. לראות בסופר הקדום מקור אפשרי לידיעה — לצפות שמה שאמר עשוי לשנות את מחשבותיך או את התנהגותך — היה נדחה כטיפשות שאין לתארה. ... [לכן, אף על פי ש]ההשכלה יוצרת מסחר חופשי בין הדורות... כל דור [מנותק] מכל האחרים... [ו]...שגיאות אופייניות של אחד [אינן] מתוקנות על ידי האמיתות האופייניות של אחר.”