“הרבה דברים בתקופה הזאת היו קשים לעיכול, או קשים להתייחסות רצינית. המקצוע שלי נכנס לסחרור ממושך במהלך העשור של רייגן-בוש-תאצ'ר, ולא מראה סימנים של חזרה ליכולת חשיבה ביקורתית - או לכל יכולת אחרת, למעשה, חוץ מאשר התלהבות מהונדסת לנשיא קונסנזוס סביר. (נראה אם זה ייחשב כקידמה אם אותם תוכים ילמדו מילה חדשה). גם הקבוצה שלי, השמאל, לקחה חלק במהלך המדכא הכללי לעבר פוסט-מודרניזם א-פוליטי וחסר צבע. כשמסתכלים על משהו מופלא, כמו המהפכה בדרום אפריקה שחיכינו לה המון זמן ועדיין נמצאת בסכנה (שילוב לא מושלם בתבנית כביכול חלקה של קידמה מובנת מאליה), אפשר היה לראות שהחוט של אריאדנה צבוע בבירור באדום, ושאזרחים פוטנציאליים לא פירקו את עצמם לגורמים של קוסה, זולו, צבעוניים או 'אירופוצנטריים'; במילים אחרות, הם עמדו בפרץ נגד השיעור המגזרי שאדוני האפרטהייד ניסו ללמד אותם. במקומות אחרים, לעומת זאת, זה נראה כאילו נרקיסיזם תחרותי הפך לסמל של ה'רדיקלי'; דגש לא על האינדיבידואל, אלא על התכונה שלו, ומשם אטומיזציה לתוך המסה של הקטגוריה. בטח אפשר ללמוד מהמערכת הטוטליטרית שקרסה משהו על הקשר הלא בריא בין פולחן ההמונים להערצת המנהיג העליון. ובכל זאת, נראה שמסעות פנימיים התקיימו לצד חשיבה קבוצתית משעממת בכל מקום שאליו הסתכלת בקרב אלו שהיו פעם 'מגויסים'.”
כריסטופר היצ'נס