ארץ

The weight of the earth lingers in these words—both its quiet, unshakable presence and the way it hums with unseen forces, from the slow turn of seasons to the sudden crack of a storm. Here, the planet speaks through poets, scientists, and dreamers, revealing its beauty, its fragility, and the strange, intimate bond between human hands and its soil.

1,112 ציטוטים — עמוד 47 מתוך 56

“מתוך עלובי החיים: לפתע, בתוך הרוגע העמוק הזה, עלה צליל חדש; צליל שמימי, אלוהי, בל יתואר, מרטיט, כשם שהאחר היה נורא. היה זה מזמור שעלה מתוך האפלה, פרץ מסנוור של תפילה והרמוניה בדממה האפלה והמבהילה של הלילה; קולות נשים, אך קולות שהיו מורכבים בעת ובעונה אחת מן הצלילים הטהורים של בתולות ומן הצליל התמים של ילדים, — קולות שאינם מן הארץ, ושדומים לאלה שהתינוק הנולד עדיין שומע, ושאותם שומע כבר האדם הגוסס. שיר זה בקע מן המבנה הקודר שהתנשא מעל הגן. ברגע שבו נסוגה המהומה של השדים, אפשר היה לומר שמקהלת מלאכים מתקרבת מבעד לאפלה. קוזט וז'אן ולז'אן נפלו על ברכיהם. הם לא ידעו מה היה זה, הם לא ידעו היכן היו; אך שניהם, האיש והילדה, החוזר בתשובה והתמימה, חשו שעליהם לכרוע ברך. לקולות הללו היה המאפיין המוזר הזה, שהם לא מנעו מן הבניין להיראות נטוש. זה היה מזמור על-טבעי בבית לא מיושב. בעוד קולות אלה שרו, ז'אן ולז'אן לא חשב על דבר. הוא לא ראה עוד את הלילה; הוא ראה שמים כחולים. נדמה היה לו שהוא חש באותן כנפיים שכולנו נושאים בתוכנו, נפרשות. השיר גווע. ייתכן שנמשך זמן רב. ז'אן ולז'אן לא היה יכול לומר. שעות של אקסטזה אינן אלא רגע.”

ויקטור יוגו

“מחשבותיי על שקיעתן של דעותינו הקדומות המוסריות – כי על כך עוסק הפולמוס הזה – הוצגו לראשונה, באופן סכמטי וזמני, באסופת האפוריזמים שכותרתה אנושי, אנושי מדי. ספר לרוחות חופשיות, שאותה התחלתי לכתוב בסורנטו במהלך חורף שאיפשר לי לעצור, כשם שנודד עוצר, כדי לקלוט את הארץ העצומה והמסוכנת שדרכה נדדה עד אז רוחי. היה זה בחורף 1876–7; המחשבות עצמן קדמו לכך. הן היו בעיקר אותן מחשבות שאשוב ואעסוק בהן במאמרים שלפנינו – נקווה שהמרווח הארוך היטיב עמן, שהבשילו, התבהרו, התחזקו והשתכללו! העובדה שאני עדיין דבק בהן היום, ושבינתיים הן עצמן דבקו זו בזו יותר ויותר בחוזקה, ואף גדלו זו לתוך זו ונהיו לאחת, מחזקת עוד יותר את ביטחוני העליז שמלכתחילה לא נולדו בי כיחידות, באקראי או לסירוגין, אלא צמחו משורש אחד, מרצון יסודי לדעת העמוק בתוכי, אשר תפס את השלטון, דיבר בבירור הולך וגובר והציב דרישות ברורות יותר ויותר. וזהו הדבר היחיד הראוי לפילוסוף. אין לנו זכות להתבלט כיחידים: אסור לנו לטעות או לגלות את האמת כיחידים. תחת זאת, מחשבותינו, ערכינו, כל ‘כן’, ‘לא’, ‘אם’ ו‘אבל’ צומחים מתוכנו באותה הכרחיות שבה צומחים פירות על העץ – כולם קשורים זה לזה ומפנים זה לזה, ועדות לרצון אחד, לבריאות אחת, לאדמה אחת, לשמש אחת. – האם טעם פריינו ערב לכם? – אבל מה אכפת הדבר לעצים? ומה אכפת הדבר לנו הפילוסופים? . . .”

פרידריך ניטשה