ארץ

“אחת הדרכים הנאמנות להכיר באמונה אמיתית היא דאגה לעניים על פני האדמה.”

“כבודו של אלוהים עלי אדמות מדגים את ייחודו של השמיים”

“מתוך עלובי החיים: לפתע, בתוך הרוגע העמוק הזה, עלה צליל חדש; צליל שמימי, אלוהי, בל יתואר, מרטיט, כשם שהאחר היה נורא. היה זה מזמור שעלה מתוך האפלה, פרץ מסנוור של תפילה והרמוניה בדממה האפלה והמבהילה של הלילה; קולות נשים, אך קולות שהיו מורכבים בעת ובעונה אחת מן הצלילים הטהורים של בתולות ומן הצליל התמים של ילדים, — קולות שאינם מן הארץ, ושדומים לאלה שהתינוק הנולד עדיין שומע, ושאותם שומע כבר האדם הגוסס. שיר זה בקע מן המבנה הקודר שהתנשא מעל הגן. ברגע שבו נסוגה המהומה של השדים, אפשר היה לומר שמקהלת מלאכים מתקרבת מבעד לאפלה. קוזט וז'אן ולז'אן נפלו על ברכיהם. הם לא ידעו מה היה זה, הם לא ידעו היכן היו; אך שניהם, האיש והילדה, החוזר בתשובה והתמימה, חשו שעליהם לכרוע ברך. לקולות הללו היה המאפיין המוזר הזה, שהם לא מנעו מן הבניין להיראות נטוש. זה היה מזמור על-טבעי בבית לא מיושב. בעוד קולות אלה שרו, ז'אן ולז'אן לא חשב על דבר. הוא לא ראה עוד את הלילה; הוא ראה שמים כחולים. נדמה היה לו שהוא חש באותן כנפיים שכולנו נושאים בתוכנו, נפרשות. השיר גווע. ייתכן שנמשך זמן רב. ז'אן ולז'אן לא היה יכול לומר. שעות של אקסטזה אינן אלא רגע.”

“כולנו שווים בעובדה שכולנו שונים. כולנו זהים בעובדה שלעולם לא נהיה זהים. אנחנו מאוחדים על ידי המציאות שכל הצבעים וכל התרבויות הם מובחנים וייחודיים. אנחנו הרמוניים במציאות שכולנו מוחזקים אל כדור הארץ הזה על ידי אותה כבידה. אנחנו לא חולקים דם, אבל אנחנו חולקים את האוויר שמחזיק אותנו בחיים. לא אעיוור את עצמי ואומר שאחי השחור אינו שונה ממני. לא אעיוור את עצמי ואומר שאחותי החומה אינה שונה ממני. אבל אחי השחור הוא הוא, כשם שאני אני. אבל אחותי החומה היא היא, כשם שאני אני.”

“אנחנו בעיצומו של תהליך של גילוי מה עושה מילוי השמיים במאות אלפי לוויינים לכל החיים על פני כדור הארץ.”

“אל תכבה את האור שלך! יש אנשים שעבורם אתה עושה את החיים בהירים כשאתה מחליט לעמעם את האור שלך חייהם יתמלאו בחושך כן, האר את אורך בטוב לב יש אנשים שעבורם אתה מעורר שמחה עם הרגשות שלהם, לעולם אל תשחק עם זה עם החיוכים שלך, משח אותם בשמן והפוך אותם לשמחים כשהחיים שלהם רותחים לאחרים, אתה החום שמגרש את הקור ומביא כוח אל תעשה זאת; אל תכבה את האור שלך אחרת תהיה להם הפסקת חשמל אתה על האדמה כדי לעשות כאן שני דברים התעורר ועשה אותם עכשיו; השנה הזו ראשית, העז לצמוח ולהיות טוב יותר שנית, עזור גם לאחרים להיות גדולים יותר לעולם, באף אחת מארבע העונות אל תזניח את מתנותיך משום סיבה העולם צריך אותך כדי להפוך אותו למקום טוב יותר אל תכבה את האור שלך; רוץ את המרוץ שלך.”

“יש רק דרך אחת לגן עדן. על פני האדמה אנו קוראים לה אהבה.”

“בהתחשב בכך שהחיים כה קצרים, האם אני באמת רוצה להקדיש אחד מתשעים מימי שנותרו לי על פני האדמה לקריאת אדוארד גיבון?”

“אני רוצה שיהיה לי שאתה הייתי עמי בכל דבר על הארץ”

“יש יותר דברים בשמים ובארץ...ממה שחולמת הפילוסופיה שלך.”

“גשם הוא פשוט אלוהים הבוכה על צרותיה של כדור הארץ.”

“מחשבותיי על שקיעתן של דעותינו הקדומות המוסריות – כי על כך עוסק הפולמוס הזה – הוצגו לראשונה, באופן סכמטי וזמני, באסופת האפוריזמים שכותרתה אנושי, אנושי מדי. ספר לרוחות חופשיות, שאותה התחלתי לכתוב בסורנטו במהלך חורף שאיפשר לי לעצור, כשם שנודד עוצר, כדי לקלוט את הארץ העצומה והמסוכנת שדרכה נדדה עד אז רוחי. היה זה בחורף 1876–7; המחשבות עצמן קדמו לכך. הן היו בעיקר אותן מחשבות שאשוב ואעסוק בהן במאמרים שלפנינו – נקווה שהמרווח הארוך היטיב עמן, שהבשילו, התבהרו, התחזקו והשתכללו! העובדה שאני עדיין דבק בהן היום, ושבינתיים הן עצמן דבקו זו בזו יותר ויותר בחוזקה, ואף גדלו זו לתוך זו ונהיו לאחת, מחזקת עוד יותר את ביטחוני העליז שמלכתחילה לא נולדו בי כיחידות, באקראי או לסירוגין, אלא צמחו משורש אחד, מרצון יסודי לדעת העמוק בתוכי, אשר תפס את השלטון, דיבר בבירור הולך וגובר והציב דרישות ברורות יותר ויותר. וזהו הדבר היחיד הראוי לפילוסוף. אין לנו זכות להתבלט כיחידים: אסור לנו לטעות או לגלות את האמת כיחידים. תחת זאת, מחשבותינו, ערכינו, כל ‘כן’, ‘לא’, ‘אם’ ו‘אבל’ צומחים מתוכנו באותה הכרחיות שבה צומחים פירות על העץ – כולם קשורים זה לזה ומפנים זה לזה, ועדות לרצון אחד, לבריאות אחת, לאדמה אחת, לשמש אחת. – האם טעם פריינו ערב לכם? – אבל מה אכפת הדבר לעצים? ומה אכפת הדבר לנו הפילוסופים? . . .”

“כאשר אני שוקל כי בעלי החיים הנאצלים יותר הושמדו כאן — הפומה, הפנתר, הלינקס, הזאב הטלוא, הזאב, הדוב, האייל, הצבי, הבונה והתרנגול ההודי וכיוצא באלה וכיוצא באלה — איני יכול אלא לחוש כאילו אני חי בארץ מאולפת, וכביכול מסורסת... האין זו טבע פגום ובלתי שלם שאני משוחח עמו? כאילו הייתי חוקר שבט של אינדיאנים שאיבד את כל לוחמיו... אני משקיע עמל אין-סופי כדי להכיר את כל תופעות האביב, למשל, מתוך מחשבה כי כאן מצוי לפניי השיר כולו, ואז, למרבה צערי, אני שומע כי אין בידי אלא העתק פגום שקראתי, וכי אבותיי תלשו רבים מן העלים הראשונים והקטעים הנשגבים ביותר, והשחיתו אותו במקומות רבים. לא הייתי רוצה לחשוב כי איזה דמיגוד עבר לפניי ובחר כמה מן הכוכבים הטובים ביותר. אני מבקש להכיר שמים שלמים וארץ שלמה.”

“אלוהים רצה לברוא את השמיים, והארץ היא אותם שמיים. בשום מקום ביקום אין כל כך הרבה אהבה, חיים, יופי ושלום. תיהנו משהותכם עם היצורים האחרים.”

“יש לך מתנות עצומות לתת; אלוהים שלח אותן איתך כשבאת אל העולם הזה. ואף שאולי תשכח אותן, או תפקפק בקיומן, אלוהים אינו שוכח והוא יראה לך אותן. ברגע שמתנותיך יוקדשו לעבודתו, הן יפרחו. שרשראות שאולי היו מעכבות אותך במשך שנים יתמוססו. ואתה תרגיש חופשי. תלמד שרוחך גדולה מנסיבותיך, ברגע שתשים את רוחך במקום הראשון.”

“אני לא רוצה דבר על פני האדמה הזאת מלבד חמימות אהבתך הטהורה”

“המשימה של האל לאדם, למאמינים ולכופרים כאחד, היא לנהל את הארץ בשביל האל.”

“כנסיות מעולם לא נועדו להיות בתי חולים לחולי נפש. הן היו אמורות להיות מוצבים צבאיים תחת פקודה להסתער על שערי הגיהינום. כל מאמין נמצא בשירות פעיל ונקרא לשרת מטרה נעלה יותר בדרגת ברכותיו וכישרונותיו.”

“כל אדם נושא בלבו את זכות הלידה לחירות יצירתית, אשר, כאשר היא מאורגנת ומתוזמרת, היא הכוח המופלא ביותר עלי אדמות.”

“לכל דבר בעולם יש את הסיבות שלו לעשות את מה שהוא עושה. לרוח יש את הסיבות שלה. אנחנו פשוט לא שמים לב לזה כשאנחנו הולכים בעניינינו. אבל אז, בשלב מסוים, מכריחים אותנו לשים לב. הרוח עוטפת אותך מתוך כוונה מסוימת, והיא מטלטלת אותך. הרוח יודעת הכול על מה שבתוכך. ולא רק הרוח. הכול, כולל אבן. כולם מכירים אותנו היטב. מלמעלה עד למטה. זה עולה בדעתנו רק בזמנים מסוימים. וכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא ללכת עם הדברים האלה. כשאנחנו קולטים אותם, אנחנו שורדים, ומעמיקים.”