מוות

“אמי וינהאוס השתנתה מוזיקת הפופ לנצח, אני זוכרת שידעתי שיש תקווה, ורגשתי שלא לבד בגלליה. היא חייה ג'אז, היא חייה בלויז.”

“אני די בסדר. גם המשפחה, וגם הבנים, חוץ מאיזה פריחה כזאת שמסתובבת בבית הספר, וממש מורידה להם את התיאבון. אבל אין רע בלי טוב; זה מה שאני תמיד אומר כשאותם נערים לוקים בביקור. ביקור, אדוני, הוא מנת חלקה של התמותה. התמותה עצמה, אדוני, היא ביקור. העולם מלא וגדוש בביקורים; ואם נער מתרעם על ביקור ומטריד אותך ברעש שלו, צריך לתת לו מכה בראש. זה, זה לפי הכתוב בכתבי הקודש.”

“אומרים שהחוכמה היא פרח גווע, ואני חולקת על כך. בעולם המכוסה בבוץ, הלוטוס ממשיך עדיין לצמוח. גם אחרי שהאנושות תרחץ את עצמה מעל פני האדמה, הידע עדיין יישאר. אין צורך להביט רחוק יותר מחיק הטבע. הוא מציע את כל הפתרונות הדרושים לריפוי האנושות ולאיחודה. אנשים חכמים קיימים רק כפרשנים וכמעבירים של האמת. זמנם על פני האדמה מוגבל, אך קיומו של הטבע הוא נצחי. ספרים פתוחים תמיד יתקיימו למי שעינו פתוחה ולבו טהור; שכן את האמת אפשר לראות רק על ידי מי שיש בו אמת.”

“הו, מוות קר, קר, נוקשה ונורא, הקם כאן את מזבחך, וקשט אותו באימים אשר ברשותך: כי זהו תחום שלטונך! אך את הראש האהוב, הנערץ והמכובד, לא תוכל להסב אף שערה אחת למטרותיך הנוראות, ולא תוכל להפוך אף תו אחד למאוס. אין זה שהיד כבדה ותיפול מטה כאשר תשוחרר; אין זה שהלב והדופק דוממים; אלא שהיד הייתה פתוחה, נדיבה ואמיתית; הלב אמיץ, חם ורך; והדופק — של אדם. הַכֵּה, צֵל, הַכֵּה! וראה את מעשיו הטובים צומחים מן הפצע, כדי לזרוע את העולם בחיים בני אלמוות.”

“חיים בלי מטרה הם מוות מוקדם”

“הסיבה האחרונה לקרוא אימה: זו חזרה גנרלית למוות. זו דרך להתכונן. אנשים אומרים שאין דבר בטוח חוץ ממוות ומיסים. אבל זה לא ממש נכון. בעצם יש רק מוות, אתה יודע. מוות הוא העיקר. בעוד מאתיים שנה, אף אחד מאיתנו לא יהיה כאן. כולנו נהיה במקום אחר. אולי במקום טוב יותר, אולי במקום גרוע יותר; זה אולי יהיה קצת כמו ניו ג'רזי, אבל במקום אחר. את אותו הדבר אפשר לומר על ארנבים ועכברים וכלבים, אבל אנחנו נמצאים במצב מאוד לא נוח: אנחנו היצורים היחידים — לפחות ככל הידוע לנו, אף שאולי זה נכון גם לגבי דולפינים ולווייתנים וכמה יונקים אחרים שיש להם מוח גדול מאוד — המסוגלים להרהר בסופנו שלנו. אנחנו יודעים שזה יקרה. הרכבת החשמלית נוסעת שוב ושוב, והיא עוברת מתחת למנהרות וסביבן ומעל ההרים הנופיים, אבל בסוף היא תמיד יורדת מקצה השולחן. בום.”

“אמר ארמנדו: ככל שהחזקים נראים חזקים יותר, כך הם נעלמים יותר. כך היה פעם אחרת. בעבר אמרו שהחזקים התמזגו עם האלוהות, ואלוהות זו הייתה כל מה שנראה. אך עכשיו התמזגו החזקים עם הצל, אפילו עם המוות, ומתקרבים אליהם – קשה מאוד לראות אותם.”

“כנראה זה דבר של רחמים שכאב אי אפשר לתאר מן הזיכרון”

“להיות חיובי ל-HIV לא בהכרח אומר שתמות לפני כל אדם ואדם שאינו חיובי ל-HIV.”

“כאשר אתה הולך נגד זרם הטבע ובוגד בחוקים הרוחניים הקיימים בתוכך, יש, ותמיד תהיה, תגובה שלילית. אלה שמנסים להימלט מן החיים לפני שהגורל לוחץ את ידם, יישארו לנצח תקועים על פני האדמה, כבולים למקום שממנו כה רצו לעזוב. איזו עליבות מסובכת. אני מבטיחה לך שזה יהיה עינוי להיות בלתי נראה ומוזנח בידי אלה שאתה אוהב כאשר אתה יכול לראות אותם — אך אתה כבר מת עבורם כדי לשמוע אותך אומר מילה נוספת. שלא לדבר על הייסורים, אף יותר מכך, מאשר להישאר במישור הזה ולהמשיך את המחזור הרוחני שלך כפי שנכתב שתחיה אותו.”

“השחור, הלבן, החום, האדום, הצהוב, ההטרו, ההומו, הטרנס, העניים, העשירים, המשכילים, האנאלפביתים, החלשים, החזקים – כולכם אחיותיי ואחיי. חיי הם חייהם. ועד הנשימה האחרונה בגופי, אמשיך לשרת את כולכם בכל הכוח שבעורקיי. ומעבר למוות, רעיונותיי ימשיכו לשרת אתכם לנצח.”

“חג המולד ופסחא הם מעצורי-ספר של גישה עבור השקפת עולם מוארת. עם מבט מואר על חג המולד, אנו מבינים כי בכוחנו, באמצעות האל, ללדת עצמי אלוהי. עם מבט מואר על פסחא, אנו מבינים כי עצמי זה הוא כוחה של היקום, שלפניו למוות עצמו אין כוח ממשי. התחייה היא סמל השמחה, היא ה"אה-הא!" הגדול. קבלת התחייה היא ההכרה בעובדה שאין עוד צורך להמתין כדי לראות את עצמנו כמרפאים ושלמים.”

“אני מצפה למוות בהתרגשות רבה, לפגוש את אלוהים פנים אל פנים.”

“ובכל זאת הנה הוא היה שם, מביט בג'ם קארסטיירס, נער שנראה כה שברירי עד שנדמה היה כאילו הוא עשוי מזכוכית, כשהקשיחות שבמבע פניו התפוגגה לאיטה לאי־ודאות מהוססת. "אתה לא באמת גוסס," אמר, בקול משונה ביותר, "נכון?" ג'ם הנהן. "כך הם אומרים לי." "אני מצטער," אמר ויל. "לא," אמר ג'ם ברכות. הוא הסיט את מעילו הצידה ושלף סכין מהחגורה במותניו. "אל תהיה רגיל כל כך. אל תגיד שאתה מצטער. תגיד שתתאמן איתי." הוא הושיט את הסכין לעבר ויל, כשהידית תחילה. שרלוט עצרה את נשימתה, מפחדת לזוז. היא הרגישה כאילו היא צופה במשהו חשוב מאוד קורה, אף שלא הייתה יכולה לומר מה. ויל הושיט יד ולקח את הסכין, עיניו לא עוזבות לרגע את פניו של ג'ם. אצבעותיו נגעו באצבעותיו של הנער האחר כשלקח ממנו את הנשק. זו הייתה הפעם הראשונה, חשבה שרלוט, שראתה אותו נוגע מרצונו בכל אדם אחר. "אני אתאמן איתך," אמר.”

“מוות אינו טרגדיה לאדם הנופל בו; הטרגדיה היא שהשקיע את חייו טרם מותו.”

“באנו לידי קיום בלי כלום. וכאשר רוחנו תסתלק, לא ניקח דבר מן העולם.”

“המוות כה חשוב עד שאלוהים הביא מוות על בנו שלו, ובכך סייע לנו ללמוד היטב מה נכון ומה לא נכון, כדי שנוכל להימלט מן המוות לנצח ולחיות לעד בחסדו של אלוהים.”

“ועכשיו הציפורים שרו מעל, והיה רשרוש רך בסבך, וכל קולות היער שהעידו כי החיים עדיין נחיים התמזגו עם נשמות המתים ברקוויאם יער. כל היער שר עכשיו למען גרני וות'רווקס.”

“אבל רוב האנשים די טיפשים ומבזבזים את חייהם. האם לא ראית זאת? האם לא הבטת מטה מן הסוס אל עיר וחשבת עד כמה היא דמתה לקן נמלים, מלא יצורים עיוורים שחושבים שעולמם הפעוט והיומיומי הוא המציאות? אתה רואה את החלונות המוארים, ומה שאתה רוצה לחשוב הוא שאולי יש מאחוריהם סיפורים מעניינים רבים, אבל מה שאתה יודע הוא שבאמת יש שם רק נשמות משעממות, משעממות, צרכניות גרידא של מזון, שחושבות שהאינסטינקטים שלהן הם רגשות ושחייהן הזעירים חשובים יותר מלחישת רוח. הזוהר הכחול היה חסר תחתית. נדמה היה שהוא שואב את מחשבותיה שלה מתוך מוחה. 'לא,' לחשה סוזן, 'לא, מעולם לא חשבתי כך.' המוות קם בפתאומיות ופנה משם. ייתכן שתמצא שזה עוזר, אמר.”

“כולנו פצועים מהלכים בעולם שהוא אזור מלחמה. כל מה שאנו אוהבים יילקח מאיתנו, הכול, ולבסוף החיים עצמם. ואף על פי כן, בכל מקום שאני מביט בו, אני מוצא יופי גדול בשדה הקרב הזה, וחסד, ואת ההבטחה לשמחה.”