“ובכל זאת הנה הוא היה שם, מביט בג'ם קארסטיירס, נער שנראה כה שברירי עד שנדמה היה כאילו הוא עשוי מזכוכית, כשהקשיחות שבמבע פניו התפוגגה לאיטה לאי־ודאות מהוססת. "אתה לא באמת גוסס," אמר, בקול משונה ביותר, "נכון?" ג'ם הנהן. "כך הם אומרים לי." "אני מצטער," אמר ויל. "לא," אמר ג'ם ברכות. הוא הסיט את מעילו הצידה ושלף סכין מהחגורה במותניו. "אל תהיה רגיל כל כך. אל תגיד שאתה מצטער. תגיד שתתאמן איתי." הוא הושיט את הסכין לעבר ויל, כשהידית תחילה. שרלוט עצרה את נשימתה, מפחדת לזוז. היא הרגישה כאילו היא צופה במשהו חשוב מאוד קורה, אף שלא הייתה יכולה לומר מה. ויל הושיט יד ולקח את הסכין, עיניו לא עוזבות לרגע את פניו של ג'ם. אצבעותיו נגעו באצבעותיו של הנער האחר כשלקח ממנו את הנשק. זו הייתה הפעם הראשונה, חשבה שרלוט, שראתה אותו נוגע מרצונו בכל אדם אחר. "אני אתאמן איתך," אמר.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←