מוות

“כאשר כולנו נגיע לסוף מסענו הארצי, רק אז נתחיל.”

“אַתָּה מִגְרָן. אַתָּה הִתְרַפֵּס מִן הָאֲדָמָה. אַתָּה מִתְקַדֵּשׁ. מִשְׁפָּטֵי יְרוּפָה שֶׁל אֵי-רֹאשׁ הֵרְסוּ אֹתָךְ. אַתָּה מִתְיַיֵּשׁ בַּיַּיִן עַד מוֹת. מִתְקַשֵּר בְּמִצְוַת הַמִּין. מְאַבֵּד אֶת זְמַנְךָ בְּדִבּוּר, וְלֹא בְּעֲבֹדָה. אַתָּה מִגְרָן, רְאֵה? אַתָּה מְצֻלֵּל בְּמַעֲגַלֵי קָפ”

“כשאתה מתחיל לחלום — על מה יש להתגאות? החיים עשויים להתייחס אליך כרוח רפאים חיה השבר רודף אותך עד שתכלה המוות לא יביא לך דבר להוקיר”

“עשה את הדבר שאתה חושש ממנו, ומותו של הפחד ודאי.”

“אני מתגעגע אליך כל כך! ולמרות שהחור הזה בלבי לעולם לא יתמלא שוב, אני מוצא נחמה בידיעה שאתה שוכן בחיבוקו האוהב של אלוהים… ושזכיתי להכיר אותך… אפילו אם רק לזמן קצר.”

“כמעט מתנו רק שש או שבע פעמים, מה שחשבתי שהיה די טוב. פעם אחת איבדתי את האחיזה שלי ומצאתי את עצמי תלוי ביד אחת מבליטה חמישים רגל מעל הגלים הסלעיים. אבל מצאתי עוד אחיזה והמשכתי לטפס. דקה אחר כך אנבת' נתקלה בכתם חלקלק של טחב והרגל שלה החליקה. למרבה המזל, היא מצאה משהו אחר להישען עליו. למרבה הצער, הדבר הזה היה הפנים שלי. "סליחה," היא מלמלה. "לא נורא," נהמתי, אף שמעולם לא ממש רציתי לדעת איך נעל הסניקרס של אנבת' טעימה.”

“מוות ורעב ומלחמה וזיהום המשיכו לרכוב באופניים לעבר טדפילד. ופגיעה גופנית חמורה, אכזריות כלפי בעלי חיים, דברים שלא עובדים כמו שצריך גם אחרי שנתת להם מכה טובה אבל בסתר לאגר בלי אלכוהול, ואנשים ממש מגניבים נסעו איתם.”

“כן, ואילו בניה של אחותו, כעת נוקבים באמתיות על עסקה מפחידה שהעסיקה אותם הרבה: הם לא מוצאים בהם את אמם ואת האב בכל הזיכרונות שלהם – לא במקום אחד. החקלאי, שמשמו ג'יימס קרמל אדמס ג'וניור, אמר לי זאת בעודו מנפנף באצבעותיו על ראשו: "זה לא המוזיאון, זה צריך להיות." אני חושב שהמוזיאונים שבמוח הילדים, ככל הנראה, ריקים את עצמם בזמני האימה הקיצוניים ביותר – כדי להגן על הילדים מאבל נצחי.”

“ואני מתה לדעת, האם זה הורג אותך כמו שזה הורג אותי? והסיפור שלנו נראה עכשיו הרבה כמו טרגדיה.”

“חלק מהחבר’ה האלה ימשיכו ללכת הרבה אחרי שחוקי הביוכימיה וההגינות יירדו לטמיון. היה בחור בשנה שעברה שזחל שני מייל במהירות של ארבעה מייל לשעה אחרי ששתי כפות הרגליים שלו התכווצו בבת אחת, אתה זוכר שקראת על זה? תסתכל על אולסון, הוא גמור אבל הוא ממשיך. הבארקוביץ’ הארור הזה רץ על שנאה באוקטן גבוה והוא פשוט ממשיך, והוא רענן כמו חיננית. אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה. אני לא עייף — לא באמת עייף — עדיין. אבל אני אהיה. הצלקת בלטה בצד פניו המותשים כשהביט קדימה אל תוך החשכה. ואני חושב... כשאני אתעייף מספיק... אני חושב שפשוט אשב לי.”

“קלארי סגרה את עיניה. לא אמרה "לא" למלאך, לא משנה מה היה בכוונתו. הלב שלה דפק בחוזקה, והיא צפה במחשכה מאחורי העפעפיים, מנסה בחזקה לא לחשוב על ג'ייס. אבל פניו הופיעו על המסך הריק של העפעפיים הסגורות – לא מחייך אליה, אלא מביט בצד, והיא ראתה את הצלקת בטמפר שלו, את הקימור הלא אחיד בפינת פיו, ואת הקו הכסוף על גרונו שבו סיימון נגע – כל הסימנים והפגמים שהיוו את האדם שהיא אוהבת ביותר בעולם. ג'ייס. אור בוהק הפך את ראייתה לאדום, והיא נפל על החול, תוהה אם היא תתעלף – או אולי מתה – אבל היא לא רצתה למות, לא עכשיו כשאפשר לראות את פני ג'ייס כל כך ברור. היא כמעט שמעה את קולו קורא את שמה, כמו לחישה ברנוויק'ס, שוב ושוב. קלארי. קלארי. קלארי. "קלארי," אמר ג'ייס. "תפתחי את העיניים."”

“איכרון קטן עבד על מסילת הברזל, ממלמל בזקנו. והנר שלפיו היא קראה את הספר שהיה מלא פחדים, מלא הונאות, מלא ייסורים ומלא רוע, התלקח בבהירות גדולה יותר מכפי שהכירה אי־פעם, וחשף לה את כל מה שהיה קודם בחשכה, ואז ריצד, דעך וכבה לעד.”

“ערומים נולדנו, ערומים נשוב אל הקבר. מה אפוא הוא היגיעה?”

“מתוקים למתוקים”

“האוויר הדיף ריח של תוחלת חיים מוגבלת”

“כאב, אלא אם כן הוא פיזי, נמכר לך (על ידי התרבות שלך).”

“התעורר. אם עיניך ישנות, אז נגב אותן בעדינות. אתה צריך להיות ער לזה. זה עניין של חיים ומוות. התעורר! אם מוחך ישן, אז טלטל אותו במהירות. אתה צריך להיות ער לזה. זה עניין של חיים ומוות. התעורר, אמרתי! אם לבך ישן, אז הך בחזהך! אתה צריך להיות ער לחיים! אתה צריך להיות ער לאהבה! זה עניין של לחיות ולהיות חי.”

“החיים הם חינוך, הם מסתיימים רק במוות.”

“עבור הנוצרי, אפשר להתמודד עם המוות באופן מציאותי ובניצחון, משום שהוא יודע ש״לא המוות ולא החיים . . . לא יוכלו להפריד אותנו מאהבת אלוהים״ [רומים 8:38–39 NKJV].”

“הזמנים שהיו הכי מהנים נדמה שתמיד באה אחריהם עצבות עכשיו, כי דווקא כשחיים התחילו להרגיש כמו כשהיא הייתה איתנו הבנו עד כמה היא נעלמה לגמרי.”