מוות

“מעולם לא איחלתי לאדם מוות, אבל קראתי כמה מודעות אבל בהנאה רבה”

“לא אכפת לי! צעק הארי לעברם, חטף לונסקופ והשליך אותו אל האח. נמאס לי, ראיתי מספיק, אני רוצה לצאת, אני רוצה שזה ייגמר, לא אכפת לי יותר! אתה כן אכפת לך, אמר דמבלדור. הוא לא נרתע ולא עשה ולו תנועה אחת כדי לעצור את הארי מלהרוס את משרדו. הבעתו הייתה רגועה, כמעט מנותקת. אכפת לך כל כך עד שאתה מרגיש כאילו תדמם למוות מן הכאב שבדבר.”

“זה עתה חזרתי מגבעת בונקר," אמרתי לסאם. "הל הציעה לי איחוד עם אמי." הצלחתי לספר לה את הסיפור. סאמירה הושיטה יד כאילו כדי לגעת בזרועי, ואז כנראה שינתה את דעתה. "אני כל כך מצטערת, מגנוס. אבל הל משקרת. אי אפשר לסמוך עליה. היא בדיוק כמו אבי, רק קרה יותר. עשית את הבחירה הנכונה." "כן... עדיין. אי פעם עשית את הדבר הנכון, וידעת שזה הדבר הנכון, אבל זה השאיר אותך מרגיש נורא?" "זה בדיוק מתאר את רוב ימי חיי." סאם משכה את הקפוצ'ון שלה מעל ראשה. "כשנהייתי ולקיריה... אני עדיין לא בטוחה למה נלחמתי בענק הכפור ההוא. הילדים במלקולם אקס היו נוראיים אליי. הזבל הרגיל: הם שאלו אותי אם אני טרוריסטית. הם קרעו לי את החיג'אב. הם תחבו פתקים ותמונות מגעילים לתוך הלוקר שלי. כשהענק תקף... יכולתי להעמיד פנים שאני עוד בת תמותה ולהגיע למקום מבטחים. אבל אפילו לא חשבתי לברוח. למה סיכנתי את חיי בשביל הילדים האלה?" חייכתי. "מה?" היא דרשה. "מישהו פעם אמר לי שהאומץ של גיבור חייב להיות לא מתוכנן – תגובה אמיתית למשבר. הוא חייב לבוא מהלב, בלי שום מחשבה על תגמול." סאם נחרה. "מישהו הזה נשמע די שחצן." "אולי לא היית צריכה לבוא לכאן," החלטתי. "אולי אני הייתי צריך. כדי להבין למה אנחנו צוות טוב.”

“אני לא רציתי פרחים, רציתי רק לשכב עם כפיי מופנות למעלה ולהיות לחלוטין ריק. איך חופשית, אתה לא יודע איך חופשית – השלווה כה גדולה שהיא מטעינה, ואינה מבקשת דבר, לא תגית שם, לא חפצים קטנים. זה מה שמתים סוגרים עליו בסופו של דבר; אני מתחילה לדמיין אותם סוגרים את פיהם עליו, כעוגת קדושה.”

“חרטה נגרמת ברובה מכך שלא עשית שום דבר.”

“האם לא כל הדברים בסופם יאבדו במוות?”

“לא אכפת לי אם הניו יורק טיימס יכתוב לי הספד. אני רק רוצה שאת תכתבי אחד. ... את אומרת שאת לא מיוחדת כי העולם לא יודע עלייך, אבל זו עלבון בשבילי. אני יודע עלייך.”

“מסכן, החמדן הזה, לכל מקום שהוא רץ, הוא רודף אחר מזון, והמוות רודף אחריו. (סעדי)”

“להיות נאהבים כל כך עמוק, אף על פי שהאדם שאהב אותנו איננו עוד, ייתן לנו איזו הגנה לעד”

“החיים הם מסע ארוך. סופו של המסע לעיתים קרובות בלתי צפוי.”

“מהו פחד מן החיים? זה להיות מפוחד בראש ובראשונה מן המוות. זה לא לעשות את מה שבאת לכאן לעשות, מתוך פחדנות וחוסר עמוד שדרה. התרופה היא לקחת אחריות מלאה על עצמך — על הזמן שאתה תופס ועל המרחב שאתה מאכלס. אם אינך יודע מה באת לכאן לעשות, אז פשוט עשה משהו טוב.”

“חיים מסתובבים ומחזירים את המוות. שם המוות חודר את כפותיו לקבר רק כדי להחזיר חיים, כמו תינוק מהרחם; והחזרה של אוויר, החזרה של מאבקים שאינם מגיעים לסיפוק, בעולם סובב תמיד, של כוכבים שאינם מנוגנים.”

“אהבתי אליך משיגה אלמוות בכל פעם שהיא נוגעת במחשבה על המוות”

“אין צדק אמר המוות רק אני”

“לא ידעתי מעולם גבר מת תוך שהוא מדבר בשיר שלושים”

“כוכבים, היא לחשה. אני יכולה לראות שוב את הכוכבים, גברתי. דמעה זלגה על לחיה של ארטמיס. כן, אמיצה שלי. הם יפים הלילה. כוכבים, זואי חזרה. עיניה ננעצו בשמי הלילה. והיא לא זזה עוד.”

“יציאה חדשה, כניסה חדשה!”

“המוות הוא הגורל”

“אנחנו, האנשים השחורים, המודרים ביותר, העניים ביותר, המושמצים והמוכים ביותר, לנו הוטלה המשימה המפוארת להשיב לעצמנו את נשמתה של המדינה ולהציל את כבודה. אנחנו, השנואים ביותר, חייבים לקחת את השנאה לידינו ובכוחו של נס האהבה להפוך תיעוב לאהבה. אנחנו, המפוחדים והחרדים ביותר, חייבים לקחת את הפחד ובאמצעות האהבה לשנותו לתקווה. אנחנו, המתים מדי יום בדרכים גדולות וקטנות, חייבים לקחת את שד המוות ולהפוך אותו לחיים.-מרטין לותר קינג ג'וניור.”

“אנשים מתים כל יום, מבחינה פסיכולוגית. חלק מהם מתעייף. והחלק הקטן הזה מנסה להרוג את האדם כולו.”