“שמי הוא CRPS, או כך הם אומרים, אבל בפועל אני נקראת בכמה שמות שונים. פעם קראו לי קאזאלגיה, לפני כמעט 150 שנה, ואז קיבלתי שם חדש. זה היה RSD, כך apparently. הלכתי בשם הזה כי הבעירה חיה בתוכי. עכשיו קוראים לי CRPS, כי יש לי כל כך הרבה לומר, ואני נאבקת להיות חופשייה. אין לי סימפטום אחד, וכאן אני משתנה; אני תוקפת את הבית שבו אני חיה, בכאבים יורים/שורפים. דיכאון ממלא את תודעת הגוף שאני שייכת אליו, והוא מתחיל לדבר אל עצמו בחריפות, כשהשליליות הולכת ומתחזקת. ואז אני מתחילה להטריד אותם; עם בעיות של רגישות. היית חושב שהכאב מספיק; אבל לא, הוא רוצה לגרום לך להיות מודע לנכות הרועדת שלו. אני מזיזה את עצמי בשקט; אבל הצרחות רמות וברורות, כי אני נכנסת למציאות הפיזית שלך ואתה לא יכול להיעלם. אני מבלבלת את מחשבותיך; אני מכילה חלק מהזיכרון שלך, אני מכסה את נקודת המבט שלך, והערפל הופך לפעמים את הראייה לבלתי נסבלת. אני משחקת עם רמות הטמפרטורה שלך, אני עושה אותך עצבני כל הזמן — אני לוקחת ממך את העצמאות ולוקחת ממך את הגאווה. אני נשארת איתך ביום ואני מזכירה לך בלילה, אני מסע נורא ואתה תיאבק במאבק הזה. ואז יש לי צד נוסף; לא רבים מבינים, יש לי את היכולת לרפא ואתה יכול להיות חבר שלי. עזור לעצמך למצוא את הכוח להילחם בי בכל מה שיש לך, כי בסופו של דבר אתעייף מלהפוך אותך למטורף. זה ייקח זמן; זכור שאני בעיקר חיה בתוך המוח שלך, לרפא אותי זו עבודה קשה אבל אני מבטיחה לך, אתה יכול לנצח אותי אם תזין את הכאב שלי באהבה. מצא את הכוח להמשיך ולהזין את הפחדים באור; החזק חזק במושב כי, כמו שאמרתי, זה הולך להיות מאבק. אבל אני מקווה לפגוש אותך, כשאתה בריא ומחלים, ואתה תגיד לי בשקט — עשיתי את זה, נרפאתי, האם זה אמיתי? היום הזה אולי אכן יגיע; קרוב יותר ממה שאני רוצה — אחרי הכול אני מחלה ואני נלחמת על המקום שלי. לא אכחיש, מנקודת המבט הרפואית שלי, שאני קרובה להפסיד בקרב ה"בלתי ניתן לריפוי".”
ניקי רואו