ספרים

“אני אוהבת מאוד את ההפקות הקולנועיות של ספרים כאשר הן נעשות כראוי, ויותר סלחנית מאשר רבים מהקוראים בנוגע למה שמגדיר "נעשה כראוי". עבורי, הדבר החשוב ביותר הוא שהסרט שומר על הרוח של הספר המקורי.”

“איננו לומדים לטובת איש, אנו לומדים כדי לבער את הבורות”

“לכן—כי אנחנו קוראים, אין צורך לחכות למנהל תקשורת שיקבע מה אנחנו צריכים לחשוב עליו לאחר מכן, ואיך אנחנו צריכים לחשוב עליו. אנחנו יכולים למלא את ראשינו בכל דבר, מארדוורקים ועד צנוניות—בכל שעה של לילה או יום.”

“כשאתה קורא שורה שכתובה פשוט כל כך טוב, אתה פשוט סוגר את הספר ובהה בקיר לרגע.”

“אדם מתחיל את הילדות עם תודעה שהיא למעשה לוח חלק — טאבולה ראסה — לפני קבלת רשמים מן החוץ. חוויות ותפיסות של הילדות המוקדמת מתחילות את עיצובה של תודעת מודעות, את הצעדים התינוקיים בעיצוב אישיות, בפיתוח התנהגות חברתית ורגשית, וברכישת ידע מעשי וידע ספרותי. הילדות ממלאת תפקיד מכריע בעיצוב הגרסה הסופית שלנו של תפיסת העצמי.”

“את הקסם הגס הזה אני מוותר עליו כאן, וכאשר אבקש איזו מוזיקה שמימית, כפי שאני עושה עתה, שתפעל את תכליתי על חושיהם של אלה שלמענם נועד הקסם האווירי הזה, אשבור את מטהי, אקבור אותו בעומק כמה אמות באדמה, ועמוק יותר מכפי שמעולם לא מדד משקולת אנך אשקיע את ספרי.”

“הרגשתי רצון שלעולם לא אעזוב את החדר ההוא — רצון שהשחר לעולם לא יגיע, שמצב רוחי הנוכחי לעולם לא ישתנה.”

“ישנם אנשים עליהם קשה מאוד לומר דברים שיספרו אותם מיד וברמה המלאה באספקטים הטיפוסיים והמאפיינים ביותר שלהם; אלה הם האנשים שנקראים בדרך כלל "רגילים" ומתחשבים כ"הרוב", ואכן הם מהווים את הרוב הגדול בחברה. ברומאניהם ובסיפורים של הכותבים נוטים בחירה וצגה מרהיבה ואמנותית של סוגים חברתיים שמתקשים למצוא אותם בחיים האמיתיים, אך הם יותר אמיתיים מחיים עצמם. פודקולוזין, כטיפוס, אולי מוגזם, אך הוא לא זר לחלוטין. כמה אנשים חכמים, לאחר שסיפר להם גוגול על פודקולוזין, מגלים מיד שרבים מחבריהם דומים לו בצורה מופלאה. ידעו לפני גוגול שהחברים שלהם דומים לפודקולוזין, רק שלא ידעו עדיין שזהו שמם... אולם השאלה עומדת בפנינו: מה על הכותב לעשות עם האנשים האמיתית "רגילים" לחלוטין, ומהו הדרך להציגם לק”

“אני לא רוצה להתמסד כי אלוהים השביע אותי ושמע את תפילותיי. אני רוצה להישאר רעבה וצמאה לדברים של אלוהים.”

“סינרגיה בין מחשבות ורגשות קוראת את היקום כמו ספר פתוח”

“אני מעריצה את וילקי קולינס,” קראה טסה. “או—ארמדייל! והאישה בלבן… אתה צוחק עליי?” “לא עלייך,” אמר ויל, מחייך, “יותר בגללך. מעולם לא ראיתי מישהו מתלהב כל כך מספרים. היית חושב שהם יהלומים.” “ובכן, הם כאלה, לא? אין משהו שאתה אוהב ככה? ואל תגיד ‘ספאטים’ או ‘טניס דשא’ או משהו טיפשי.” “אלוהים אדירים,” אמר באימה מעושה, “כאילו היא כבר מכירה אותי.”

“הקוראים שלי צריכים לעבוד איתי כדי ליצור את החוויה. הם צריכים להביא את הדמיון שלהם אל הסיפור. אף אחד לא רואה ספר באותו אופן, אף אחד לא רואה את הדמויות באותו אופן. כקורא אתה מדמיין אותן במוחך שלך. לכן, יחד, כסופרת וכקורא, שנינו יצרנו את הסיפור.”

“בני אדם, אתה מבין, עושים בדיוק שני דברים עיקריים. אנו רואים דומה ושונה. דומה נעשה, בספרות, דימוי ומטפורה. שונה נעשה ייחודיות ושוני, שממנו, אני מאמין, נולד הרומן.”

“האג'נדה של האויב היא הרס, האסטרטגיה שלו היא פילוג, והטקטיקה שלו היא להיתפס להבדלים קטנים. שימו לב, הוא לא יהיה מרוצה עד שיראה אתכם מפולגים.”

“גאונות אמיתית תאהב שמה שאנחנו חושבים על עצמנו יהיה נכון.”

“כשיהיה מאוחר מדי יבין שהוא קל יותר לאהוב”

“כאשר יום הדין יפציע ואנשים, גדולים וקטנים, יבואו בצעידה לקבל את שכרם השמימי, יביט הכול-יכול על חובבי הספרים גרידא ויאמר לפטרוס, תראה, לאלה אין צורך בשכר. אין לנו דבר לתת להם. הם אהבו לקרוא.”

“אני יכול להלוות לך את הכסף שלי, לא את הספרים שלי.”

“חלמתי על השיר ההוא, על המילים המוזרות של שיר-החרוזת הפשוט הזה, ובכמה הזדמנויות הבנתי מה היא אמרה, בחלומותיי. בחלומות ההם דיברתי גם אני את השפה ההיא, השפה הראשונה, והייתה לי שליטה על טבעו של כל מה שהיה ממשי. בחלומי, זו הייתה לשונם של הדברים הקיימים, וכל דבר שנאמר בה נעשה ממשי, כי שום דבר שנאמר בשפה הזאת אינו יכול להיות שקר. זהו אבן הבניין הבסיסית ביותר של הכול. בחלומותיי השתמשתי בשפה הזאת כדי לרפא את החולים ולעוף; פעם חלמתי שניהלתי צימר קטן ומושלם ליד הים, ולכל מי שבא להתארח אצלי הייתי אומר, בלשון ההיא, "היו שלמים." והם היו נעשים שלמים, לא אנשים שבורים, לא עוד, כי דיברתי את שפת העיצוב.”

“לפעמים, כשההשראה אוזלת, אני שותה מוזיקה קלאסית עד שמילותיי נשפכות החוצה.”