“קרדינל וולסי: אז להתראות לטוב הקטן שאתה נותן לי. להתראות! להתראות ארוכה, לכל גדולתי! כך הוא מצבו של האדם: היום הוא מציג את עלי התקוות הרכות; מחר הוא פורח, ונושא את כבודו האדום עליו; ביום השלישי מגיע קרח, קרח משחית, וכשחושב, אדם טוב ונוח, בטוח שהגדולה שלו מתבשלת, חותך את שורשיו, ואז נופל, כמו שאני נופל. נצלל, כמו בנים קטנים שמשחקים על בלונים, קיץ אחרי קיץ בים של תהילה, אך עמוק מדי: הגאווה הגבוהה שלי נשברה מתחתיי ועזבה אותי, עייף וזקן משירות, למרחם של זרם גס שיחביא אותי לנצח. תפארת ריקה והתהילה של העולם הזה, שנאתי: לבי נפתח מחדש. כמה נואש הוא האיש המסכן שתלוי בחסדי הנסיכים! יש, בין החיוך שאנו שואפים אליו, לבין המראה המתוק של הנסיכים, ובין חורבןם, יותר כאב ופחד מאשר מלחמות או נשים: וכשנופל, נופל כמו לוציפר, בלי תקווה עוד.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←