“תודה,” הצלחתי לומר. בתגובה בהנהון, הוא ניגש אל הסוסה שלי. “הנה, תני לי לעזור לך—” ירדתי בעצמי לפני שהספיק להושיט יד, שומרת את פרוות העור ברשותי. “אני לא נעשית פתאום חסרת יכולת רק מפני שאני לובשת שמלה, תדאוס.” “לא התכוונתי….” בחוכמה, הוא הניח לעניין. הוא הרים זרוע והציע אותה לי. אז הבחנתי בחרבי, בנדן, חגורה אל מותניו. “זו שלי!” הכרזתי, מושיטה יד אל הניצב. תדאוס הצליח להתחמק בצעד צד מהיר. הוא הידק את לסתו למראה חוסר האמון שלי. הייתי מוכנה להמתין רק רגע להסבר. “אני יודע שהחרב שלך, קתרין, כולם יודעים את זה. אבל את יפה מדי הערב מכדי להרוס את המראה הזוהר הזה עם חגורת עור מכוערת כרוכה סביבך.” התחלתי לחשוב שהאיש משתמש במחמאות כנשק כדי להגן על עצמו מפניי. זה אכן הצליח לרכך מעט את כעסי. “הבאתי את החרב כאמצעי זהירות, למקרה שאותם אנשי-זאב נבזיים יופיעו. מאחר שאעמוד לצידך כל הערב, הלהב יהיה לרשותך אם יהיה צורך.” קיבלתי את ההיגיון שלו ונסוגתי. “חוץ מזה,” הוסיף תדאוס, כנראה כשהוא חש בטוח, “מה שלך שלי עכשיו בכל מקרה.” נעצתי בו מבט זועם, באידיוט. “זה עובד לשני הכיוונים, אתה יודע.” הוא גלגל עיניים ומשך בכתפיו. “אם חייבים.” שוב הוא הציע לי את זרועו, ואני קיבלתי אותה בחוסר רצון.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←