“חומר הסיוט הוא לחמם הפשוט. הם מורחים עליו חמאה בכאב. הם מכוונים את שעוניהם לפי חיפושיות מוות, ומשגשגים לאורך המאות. הם היו האנשים עם השוטים מרובי הסרטים מעור, שהזיעו במעלה הפירמידות כשהם מתבלים אותו במלח של אחרים ובלבבות הסדוקים של אחרים. הם דהרו ברחבי אירופה על סוסי הלבן של הדבר. הם לחשו לקיסר שהוא בן תמותה, ואז מכרו פגיונות בחצי מחיר במבצע הגדול של מארס. כמה מהם ודאי היו ליצנים עצלים, משענות רגליים לקיסרים, לנסיכים ולאפיפיורים אפילפטיים. ואז בדרך, צוענים בזמן, אוכלוסיותיהם גדלו ככל שהעולם גדל, התפשט, והייתה עוד יותר גיוון מענג של כאב לשגשג עליו. הרכבת הציבה להם גלגלים ותחתיהם וכאן הם דוהרים במורד דרך העץ מתוך הגותי והבארוק; הביטו בעגלותיהם ובמרכבותיהם, בגילוף כמו מקדשים מימי הביניים, כל זה חומר שפעם נמשך בידי סוסים, פרדות, או אולי בני אדם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←