“אני מתפללת במקום שבו אני נמצאת, יושבת ליד החלון, מביטה החוצה מבעד לווילון אל הגן הריק. אני אפילו לא עוצמת את עיניי. שם בחוץ או בתוך ראשי, זהו אותו חושך. או אור. אלוהיי. אשר בשמים, אשר בתוכי. הלוואי שהיית אומר לי את שמך, את האמיתי אני מתכוונת. אבל גם אתה תספיק. הלוואי שידעתי מה אתה זומם. אבל מה שזה לא יהיה, עזור לי לעבור את זה, בבקשה. אף על פי שאולי אין זה מעשה ידינו: אינני מאמינה לרגע שמה שמתרחש שם בחוץ הוא מה שהתכוונת אליו. יש לי די לחם יומי, כך שלא אבזבז זמן על זה. זו אינה הבעיה העיקרית. הבעיה היא לבלוע אותו בלי להיחנק. ועכשיו באה הסליחה. אל תדאג לסלוח לי עכשיו. יש דברים חשובים יותר. למשל: שמור על האחרים, אם הם בטוחים. אל תיתן להם לסבול יותר מדי. אם עליהם למות, שיהיה זה מהר. אולי אפילו תספק להם גן עדן. בשביל זה אנחנו צריכים אותך. גיהינום אנחנו יכולים ליצור לעצמנו. אני מניחה שעליי לומר שאני סולחת למי שעשה את זה, ולכל מה שהם עושים עכשיו. אנסה, אבל זה לא קל. הפיתוי בא אחר כך. במרכז, פיתוי היה כל דבר שהוא הרבה יותר מאכילה ושינה. לדעת היה פיתוי. מה שאינך יודע לא יפתה אותך, דודה לידיה נהגה לומר. אולי אני לא באמת רוצה לדעת מה קורה. אולי עדיף לי לא לדעת. אולי לא אוכל לשאת לדעת. הנפילה הייתה נפילה מחפות אל ידיעה. אני חושבת על הנברשת יותר מדי, אף שכבר איננה עכשיו. אבל אפשר להשתמש בקרס, בארון. שקלתי את האפשרויות. כל מה שהיית צריכה לעשות, אחרי שתקשרי את עצמך, הוא להטות את משקלך קדימה ולא להיאבק. הצילנו מן הרע. ואז באה המלכות, והגבורה, והתהילה. צריך הרבה כדי להאמין בכל אלה עכשיו. אבל אנסה בכל זאת. בתקווה, כמו שאומרים על המצבות. אתה בטח מרגיש די מרומה. אני מניחה שזה לא הפעם הראשונה. אם אני הייתי אתה, הייתי נמאסת עליי. באמת הייתי נמאסת. אני מניחה שזה ההבדל בינינו. אני מרגישה כל כך לא ממשית כשאני מדברת אליך ככה. אני מרגישה כאילו אני מדברת אל קיר. הלוואי שהיית עונה. אני מרגישה כל כך לבד. לבד לגמרי ליד הטלפון. אלא שאינני יכולה להשתמש בטלפון. ואם הייתי יכולה, את מי הייתי יכולה להתקשר? הו אלוהים. זה לא מצחיק. הו אלוהים הו אלוהים. איך אני יכולה להמשיך לחיות.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←