“המשוררת איננה כל כך אנוכית כמו שאת חושבת. אחרי חודשים של ייסורים על נישואי המילים – הכלה – והמרווחים – החתן, היא יודעת שכשהיא מסיימת לכתוב את השיר, הוא שלך לצרוך. אז, בלי לחשוב יותר מדי, היא נושפת על הדיו והאותיות עפות כמו קוצים ביום רוחני, נוחתות על ידיים, על שפתיים, על לבבות ועל מותניים. אבל ברוב המקרים אפשר לראות אותן נדרכות ונשכחות, רטובות ומרקעות. ובכל זאת היא תמשיך ליצור מה שאחרים ייקחו, כי אנוכיות איננה סימן של משוררת.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←