“כמו רוב האנשים, כשאני מביטה לאחור, בית המשפחה קבוע בזמן, או ליתר דיוק הוא מחוץ לזמן עכשיו, משום שהוא קיים כל כך בבירור ואינו משתנה, ואפשר להיכנס אליו רק דרך דלת במחשבה. אני אוהבת את העובדה שחברות קדם-תעשייתיות, וגם תרבויות דתיות עדיין כיום, מבחינות בין שני סוגי זמן — זמן ליניארי, שהוא גם מחזורי משום שההיסטוריה חוזרת על עצמה גם כשהיא נדמה שהיא מתקדמת, וזמן אמיתי, שאינו כפוף לשעון או ללוח השנה, והוא המקום שבו נהגה הנשמה לשכון. הזמן האמיתי הזה ניתן להפיכה ולקדום. לכן, בטקסים דתיים מכל סוג, דבר שקרה פעם אחת מוצג מחדש — פסח, חג המולד, פסחא, או, במסורת הפגנית, אמצע הקיץ ומותו של האל. כשאנו משתתפים בטקס, אנו יוצאים מן הזמן הליניארי ונכנסים לזמן האמיתי. הזמן נעשה נעול באמת רק כשאנו חיים בעולם ממוכן. אז אנו נעשים משגיחי-שעון ועבדי זמן. כמו שאר החיים, הזמן נעשה אחיד ומתוקנן. כשעזבתי את הבית בגיל שש עשרה קניתי שטיח קטן. הוא היה העולם המגולגל שלי. כל חדר, כל מקום זמני שהיה לי, הייתי פורשת בו את השטיח. הוא היה מפת עצמי. סמויים מאחרים, אך שמורים בשטיח, היו כל המקומות שבהם שהיתי — לכמה שבועות, לכמה חודשים. בלילה הראשון בכל מקום חדש אהבתי לשכב במיטה ולהביט בשטיח כדי להזכיר לעצמי שהיה לי כל מה שהייתי צריכה, אף על פי שהיו לי מעט מאוד דברים. לפעמים צריך לחיות במקומות שבריריים וזמניים. מקומות לא מתאימים. מקומות לא נכונים. לפעמים המקום הבטוח לא יעזור לך. למה עזבתי את הבית כשהייתי בת שש עשרה? זו הייתה אחת מאותן בחירות חשובות שישנו את שארית חייך. כשאני מביטה לאחור נדמה לי שהייתי על גבול השכל הישר, והדבר הנבון היה לשתוק, להמשיך, ללמוד לשקר טוב יותר ולעזוב מאוחר יותר. שמתי לב שעשיית הדבר הנבון היא רעיון טוב רק כשההחלטה קטנה למדי. בדברים שמשנים את החיים, צריך לקחת סיכון. והנה ההלם — כשאתה לוקח סיכון, כשאתה עושה את הדבר הנכון, כשאתה מגיע לגבולות השכל הישר וחוצה אל שטח לא נודע, משאיר מאחוריך את כל הריחות והאורות המוכרים, אז אינך חווה שמחה גדולה ואנרגיה עצומה. אתה אומלל. הדברים מחמירים. זהו זמן של אבל. אובדן. פחד. אנו יורים את עצמנו בשאלות. ואז אנו מרגישים שנורינו ונפצענו. ואז כל הפחדנים יוצאים ואומרים, 'ראית, אמרתי לך.' למעשה, הם לא אמרו לך דבר.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←