“אני מבינה אותך.—את אינך סבורה מעולם שהרגשתי הרבה.—במשך ארבעה חודשים, מריאן, נשאתי את כל זה על לבי, בלי שהייתי חופשייה לדבר על כך עם נפש חיה; ביודעי שכאשר יוסבר לך הדבר, הוא יעשה אותך ואת אמי אומללות ביותר, ואף על פי כן לא הייתי מסוגלת להכין אותך לכך אפילו במעט.— הדבר נאמר לי,—הוא נכפה עליי, כביכול, בידי אותה אישה עצמה, שהתחייבותה הקודמת הרסה את כל סיכויי; ונאמר לי, כפי שסברתי, בניצחון.— את חשדותיה של אישה זו, אפוא, נאלצתי לסתור, על ידי השתדלות להיראות אדישה במקום שבו הייתי מעורבת ביותר;—ולא היה זה רק פעם אחת;—נאלצתי להאזין לתקוותיה ולעליצותה שוב ושוב.— ידעתי שאני נפרדת מאדוארד לעד, מבלי לשמוע אף לא נסיבה אחת שיכלה לגרום לי לרצות בקשר הזה פחות.— דבר לא הוכיח שהוא אינו ראוי; ואף דבר לא הכריז שהוא אדיש לי.— נאלצתי להתמודד עם אכזריותה של אחותו, ועם חוצפתה של אמו; וסבלתי את עונשה של אהבה, מבלי ליהנות מיתרונותיה.— וכל זה התרחש בזמן, כפי שאת יודעת היטב מדי, שלא היה זה האומלל היחיד שלי.— אם את יכולה לחשוב אותי מסוגלת אי פעם להרגיש—ודאי תוכלי להניח שסבלתי כעת. השלווה הנפשית שבאמצעותה הבאתי את עצמי עתה להתבונן בעניין, הנחמה שהייתי מוכנה לקבל, היו פרי מאמץ מתמיד וכואב;—הן לא צצו מאליהן;—הן לא הופיעו כדי להקל על רוחי בתחילה.— לא, מריאן.—אז, אילו לא הייתי כבולה לשתיקה, אולי שום דבר לא היה יכול למנוע ממני לחלוטין—אפילו לא מה שהייתי חבה לידידיי היקרים ביותר—מלהראות בגלוי שהייתי אומללה מאוד.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←