“פיהוק... אני מאמין שאני אוהב שינה הרבה יותר מכל אדם שאי־פעם פגשתי. יש לי היכולת לישון יומיים או שלושה ימים ולילות. אני הולך לישון בכל רגע נתון. לעיתים קרובות בלבלתי כך את חברותיי—נניח שהיה בערך אחת ושלושים אחר הצהריים: “טוב, אני הולך עכשיו לישון, אני הולך לישון…” רובן לא היו מתנגדות, הן היו הולכות איתי למיטה, חושבות שאני רומז לסקס, אבל אני פשוט הייתי מפנה להן את הגב ונוחר. זה, כמובן, יכול להסביר למה כל כך הרבה מחברותיי עזבו אותי. לגבי רופאים, הם מעולם לא הועילו: “תשמע, יש לי דחף כזה ללכת לישון ולישון, כמעט כל הזמן. מה לא בסדר איתי?” “אתה עושה מספיק פעילות גופנית?” “כן…” “אתה מקבל מספיק תזונה?” “כן…” הם תמיד היו נותנים לי מרשם, שהייתי זורק בין המשרד לחניון. זו מחלה מוזרה, כי אני לא יכול לישון בין שש בערב לחצות. זה חייב לקרות אחרי חצות, וכשאני קם זה לעולם לא יכול להיות לפני הצהריים. ואם הטלפון מצלצל, נגיד בעשר וחצי בבוקר, אני נכנס לזעם מטורף, אפילו אל תשאלו מי המתקשר, אני צורח לתוך הטלפון: “למה אתם מתקשרים אליי בשעה כזאת!” ומנתק... לכל אדם, אני מניח, יש את המוזרויות שלו, אבל בניסיון להיות נורמלי בעיני העולם הם מתגברים עליהן ובכך הורסים את הייעוד המיוחד שלהם. אני שמרתי על שלי, ואני באמת מאמין שהם תרמו בנדיבות לקיומי. אני חושב שזו הסיבה העיקרית שהחלטתי להיות סופר: אני יכול להקליד בכל שעה ולישון כשלעזאזל בא לי.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←