“הגיע הזמן להחזיר את איריס דוארטה למטוס. זו הייתה טיסת בוקר, מה שהקשה על כך. הייתי רגיל לקום בצהריים; זו הייתה תרופה מצוינת להנגאוברים והייתה מוסיפה חמש שנים לחיי. לא חשתי עצב כשנהגתי איתה לנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. הסקס היה בסדר; היו צחוקים. בקושי יכולתי לזכור תקופה מתורבתת יותר, כשאף אחד מאיתנו לא דרש דבר, ובכל זאת הייתה שם חמימות, זה לא היה בלי רגש, בשר מת מזדווג עם בשר מת. תיעבתי את סוג ההשתוללות הזה, את סוג הסקס של לוס אנג'לס, הוליווד, בֶּל אייר, מאליבו, לגונה ביץ'. זרים כשנפגשים, זרים כשנפרדים — אולם התעמלות של גופים המאוננים זה על זה בלי שם. אנשים בלי מוסר ראו את עצמם לעיתים קרובות חופשיים יותר, אבל בעיקר חסרה להם היכולת להרגיש או לאהוב. לכן הם נעשו סווינגרים. המתים מזדיינים עם המתים. לא היה שום סיכון או הומור במשחק שלהם — זה היה גופה מזדיינת בגופה. מוסר היה מגביל, אבל הוא נשען על ניסיון אנושי לאורך מאות שנים. כמה מוסרים נטו להשאיר אנשים עבדים במפעלים, בכנסיות, ונאמנים למדינה. מוסרים אחרים פשוט היו הגיוניים. זה היה כמו גן מלא בפרי מורעל ובפרי טוב. היית צריך לדעת מה לקטוף ולאכול, ומה להשאיר בשקט.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←