“...; קלרי ראתה את קבוצת אנשי-הזאב מרימה את מבטה, דרוכה כמו להקת כלבי ציד שהריחה ציד. היא הסתובבה — וראתה את לוק, עייף ומוכתם בדם, נכנס דרך הדלתות הכפולות של האולם. היא רצה אליו. שוכחת כמה כעסה כשהוא עזב, ושוכחת כמה כעס הוא כעס עליה על שהביאה אותם לכאן, שוכחת הכול מלבד כמה שמחה הייתה לראות אותו. הוא נראה מופתע לרגע כשהיא הסתערה לעברו — ואז חייך, והושיט את זרועותיו, והרימו אותה כשחיבק אותה, כמו שהיה עושה כשהייתה קטנה מאוד. ריחו היה של דם ושל פלנל ושל עשן, ולרגע היא עצמה את עיניה, חושבת על האופן שבו אלק נצמד לג'ייס ברגע שראה אותו באולם, כי ככה עשית עם משפחה כשדאגת להם: חיבקת אותם והחזקת בהם ואמרת להם כמה הם הוציאו אותך מדעתך, וזה היה בסדר, כי לא משנה כמה כעסת, הם עדיין היו שלך. ומה שאמרה לולנטיין היה נכון. לוק היה המשפחה שלה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←