“אז, כבר אז, הוא העלה בדעתו את הדממה שריחפה מעל המיטות שבהן הניח לאנשים למות. שם וכאן היה זה אותו השקט החגיגי, ההפוגה שלאחר הקרב; זו הייתה דממת התבוסה. אבל הדממה שכעת אפפה את ידידו המת, כה צפופה, כה דומה לדממת הלילה של הרחובות ושל העיר ששוחררה סוף־סוף, הבהירה לרייה באכזריות שהתבוסה הזאת הייתה סופית, הקרב האסוני האחרון שמסיים מלחמה והופך את השלום עצמו לרע שאין לו מרפא. הרופא לא יכול היה לדעת אם טרו מצא מנוחה, עכשיו שהכול תם, אך לגבי עצמו חש שאין עוד כל אפשרות למנוחה מעתה ואילך, כשם שאין הפוגה לאם ששכלה בן או לאדם הקובר את ידידו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←