סטיבן קינג

“אם ספר אינו חי במוחו של הכותב, הוא מת כמו חרא של סוסים בן שנה”

“אדי גילה אחת מן האמיתות הגדולות של ילדותו. המבוגרים הם המפלצות האמיתיות, חשב.”

“גברים שמגיעים מאוחר אף פעם לא בטוחים. הם בדיוק כל מה שמדריכי האזרחות אומרים שהאזרח הטוב צריך להיות: משויכים בלי להיות קיצוניים, מכבדים עובדות בלי לעוות אותן, לא נוחים בתפקידים של מנהיגות אבל כמעט אף פעם לא מסרבים לאחר שמוצעת להם אחריות… או שמוטלת עליהם. הם המנהיגים הטובים ביותר בדמוקרטיה כי הם לא נוטים להתאהב בכוח.”

“זה גולמי לגמרי, מן הסוג שאני מרגיש חופשי לעשות כשדלת סגורה — זה הסיפור עירום, עומד כשעליו רק הגרביים והתחתונים שלו.”

“הרעד לא פסק. הכאב היה כמו קץ העולם. הוא חשב: יש נקודה שבה עצם הדיון בכאב נעשה מיותר. איש אינו יודע שיש בעולם כאב בגודל כזה. איש. זה כמו להיות אחוז שדים.”

“הזמן חלף: התודעה בונה מחדש את ההגנות שלה.”

“אתה צוחק מפני שמה שמפחיד ולא נודע הוא גם מה שמצחיק, אתה צוחק כמו שילד קטן ייצחק לפעמים ויבכה באותו זמן כשליצן קרקס מתרוצץ מתקרב, ביודעו שזה אמור להיות מצחיק... אבל זה גם לא נודע, מלא בכוחו הנצחי של הלא נודע.”

“אפשר באותה מידה לנסות לשתות את האוקיינוס בכפית כמו להתווכח עם מאהב.”

“עצום את עיניך והקלק בעקביך שלוש פעמים... כי אין כמו דום.”

“היא נראית כמו הטיפוס שעלול לאבד את העשתונות. יש משהו בעיניים, פרני. הן אומרות שאם את יורה בפרות הקדושות שלי, אני אירה בשלך.”

“הוא היה אחד מאותם מבוגרים נדירים למדי שמתקשרים עם ילדים קטנים לא רע בכלל ואוהבים את כולם ללא משוא פנים — לא באופן מתקתק אלא בצורה עניינית, שלעתים עשויה לכלול חיבוק, באותו אופן שסגירת עסקה עסקית גדולה עשויה לדרוש לחיצת יד.”

“אם אתה כותב ספרים, אתה מתקדם עמוד אחד בכל פעם. אנו מפנים את מבטנו מכל מה שאנו יודעים ומכל מה שאנו פוחדים ממנו. אנו מעיינים בקטלוגים, צופים במשחקי פוטבול, בוחרים ב-Sprint על פני AT&T. אנו סופרים את הציפורים בשמיים ולא נפנה מן החלון כשנשמע את הצעדים מאחור, כשמשהו עולה במסדרון; אנו אומרים כן, אני מסכים שעננים נראים לעיתים קרובות כמו דברים אחרים - דגים וחד-קרן ואנשים על סוסים - אבל הם באמת רק עננים. גם כשהברק מבזיק בתוכם אנו אומרים שהם רק עננים ומפנים את תשומת לבנו אל הארוחה הבאה, אל הכאב הבא, אל הנשימה הבאה, אל העמוד הבא. כך אנו ממשיכים.”

“עד אותו אחר הצהריים באוקטובר לפני ארבע שנים, לא ידעתי שכלבים יכולים לצרוח.”

“אותה עין שחורה וחלקה נעצה מבט, ובה השתקף, כך דמיינתי, שאוכל לראות את העיר הקיקלופית, ואת הטור האינסופי של המתים הצועדים.”

“אני אוהב את הסרטים, וכשאני הולך לראות סרט שנעשה מאחד הספרים שלי, אני יודע שהוא לא יהיה בדיוק כמו הרומן שלי, כי הרבה אנשים אחרים פירשו אותו. אבל אני גם יודע שיש בו רעיון שאהיה בעדו, כי הרעיון הזה עלה בדעתי, וביליתי שנה, או שנה וחצי מחיי בעבודה עליו.”

“אני לא חובב גדול של פסיכואנליזה: אני חושב שאם יש לך בעיות נפשיות, מה שאתה צריך הם כדורים טובים. אבל אני כן חושב שאם יש לך דברים שמטרידים אותך, דברים שלא נפתרו, ככל שאתה מדבר עליהם יותר וכותב עליהם יותר, כך הם נעשים פחות חמורים.”

“כשמדובר בעבר, כל אחד כותב בדיה”

“הייתה לי תקופה שבה חשבתי שאולי לא אהיה טוב מספיק כדי לפרסם”

“אנחנו אוהבים לחשוב על כמה אנחנו חכמים. אבל אני חושב שכישרון כסופר הוא מולד, הוא כבר שם, לפחות היסודות הבסיסיים שלו. אי אפשר לשנות אותו יותר משהיית יכול לבחור אם להיות ימני או שמאלי.”

“לפעמים הבית הוא המקום שבו נמצא הלב, חשב אדי באקראי. אני מאמין בזה. בובי פרוסט הזקן אמר שהבית הוא המקום שבו, כשאתה חייב ללכת לשם, חייבים לקבל אותך פנימה. למרבה הצער, זה גם המקום שבו, ברגע שאתה בפנים, הם אף פעם לא רוצים לתת לך לצאת.”