מרסל פרוסט

“אנו לא מקבלים חכמה, עלינו לגלות אותה בעצמנו, לאחר מסע במדבר שאף אחד אחר לא יכול לעבור במקומנו, שאף אחד אחר לא יכול לחסוך ממנו, כי חכמתנו היא נקודת המבט ממנה מגיעים בסופו של דבר לראות את העולם. החיים שאותם נהנים מהם, האטitudes שמגיעים לנו כגבורים, לא נוצרו על ידי אב בית או מורה, הם נולדו מתחלות שונות לחלוטין, ונפגעו מכל הרע או השגרה ששררה סביבם. הם מייצגים מאבק וניצחון. אני רואה שצילום של מה שהיינו בשלב מוקדם יותר עשוי שלא להכיר בו, ולא יכול בהכרח להיות נעים להסתכל עליו בגיל מבוגר יותר. אך לא נוכל לרדוף אותו, כי הוא הוכחה שאנחנו אכן חיינו, שהוא בהתאם לחוקי החיים ולחוקי הרוח, שאנחנו, מהחומרים השגורים של החיים, של חיי הסטודיו, של קבוצות אמנותיות — אם נניח שאנחנו ציירים — הצלחנו להסיר משה”

“הפרדוקסים של היום יהיו הטענות של מחר, שכן הטענות הכי ערומות והכי מזעזעות היו בעבר מושכות ומרשימות, כשהחברה נתנה להן את חן המודה הזמני שלהן.”

“אנשים אינם מתים עבורנו מיד, אלא נשארים מוקפים באור של חיים מסוים, שאינו קשור לעצם האי-מוות, אך דרך אותו אור הם ממשיכים להשתלט על מחשבותינו בדיוק כמו שהיו בחיים, כאילו הם נסעו לחו"ל.”

“בפירוד זה הוא שבאמת לא אוהב אומר את הדברים הנעימים יותר”

“אבל היא שמגבירה את כוחות הנפש”

“אמה ליאוני, שבעקבות מותו של בעלה, דוד עוקטב, לא רצתה עוד לעזוב תחילה את קומבריי, אחר כך בבית קומבריי, אחר כך בחדרה, אחר כך במיטתה ולא ירדה עוד, תמיד שוכבת במצב בלתי ודאי של אבל, חולשה גופנית, מחלה, התאבדות רוחנית ועבודת קודש.”

“וכן הדבר עם עברי עברינו, ואין תועלה בחזירתה: כל הנסיונים של האינטלקט שנבחרה בהם יתהפכו לבהלה. העבר הסתתר מכאן ומשם, בחוץ לרשגן האינטלקט, במעשה מטביע (במחשה שיתן לנו המ”

“אין לנו מקבלים חכמה — עלינו לגלות אותה בעצמנו, לאחר מסע שאף אחד לא יכול לעבור במקומנו או לחסוך אותו מאיתנו.”

“... אמרה את המילים האלה רק כדי להביא את התגובה, במילים אחרות, שהרגישה כמעט שמעוניינת לשמוע אותן, אך, מתוך זהירות, לא תאפשר לחברה שלה להיות הראשונה לדבר.”

“למה לא שכחת גם את הלב? אף פעם לא הייתי צריך לתת לך אותו בחזרה.”

“בהתעוררות הזאת, כל הפרחים בגינתנו ובגני מר סוואן, והנרקיסים בנהר ויוון, והאנשים הטובים בכפר עם בתיהם הקטנים, הכנסייה הפרוכיאלית, כל קומבריי והסביבה, עם צורתם המוגדרת והמעוצבת, התגבשו וצמחו, עיר וגנים כאחד, מהקפה שלי.”

“כשאנחנו טובים עם אחרים, בדרך כלל אנו מאבדים כל זכאות לתחושת כבוד מהם.”

“אדון דה שרלוס נותר ערום בתשובה. ראיתי, כביכול, שטף חיוור של חיוך על שפתיו – חיוך האיש שמבטו נמוך מעליהם, מעל תכונותיהם ומחייהם של אלה שמתחתיו.”

“כי לא בגלל שהאחרים מתים, דעתו שלנו בהם מתרופפת, אלא בגלל שאנחנו עצמנו נמות.”

“אנו מתרפאים מהסבל רק באמצעות חווייתו עד תום.”

“אלך, שני מנינים לבדם הם האנשים בעולם – הגדולים לב, והשארה; ועתה שהגעתי לגיל שבו צריך להתנחל, להחליט לפינים מי יהיה לי מאור ומי יהיה לי עור, להתקשר עם הנכבדים בעיני, ולהעמיד על הנש”

“אין אדם, אפילו אם הוא חכם, שלא אמר בעבר נעוריו דברים או חי חיים, זיכרוןם כה בלתי נעים לו עד שיהיה מוכן למחוקם. אך הוא לא צריך לחשוב עליהם לחלוטין, כי הוא לא יכול להיות בטוח שהוא הפך באמת לאדם חכם...”

“זמן עובר, ומעט מעט כל מה שנאמרנו בשקר הופך לאמת.”

“אין החלשות לבדה המעמידה אתנו להבין וללמד, ומאזינה לנחשובים אשר בלאה לא נדעה אתם. האיש הנופל מיד למטה לכל לילה, והמעטים לחיות עד העת שהוא מקים וקום, לא יתבונן בלא כי היא, אלא אף לפי של”

“התרגול לחשיבה מפריע לפעמים לנו לחוות את המציאות, מחזק אותנו נגדה, ומפחית אותה עד כדי שתהיה רק עוד מחשבה אחת בין שאר המחשבות.”