“לא עוד תיקח דברים מיד שנייה או שלישית.... ולא תביט דרך עיני המתים.... ולא תיזון מן הרוחות שבספרים. אני צועד במסע נצחי הכול ממשיך הלאה והחוצה.... ושום דבר אינו קורס, ולמות הוא דבר שונה ממה שמישהו שיער, ואף בר־מזל יותר. אם אין איש אחר בעולם היודע זאת אני יושב מרוצה, ואם כל אחד ואחד יודע זאת אני יושב מרוצה. שלושת הבתים האחרונים של "שיר על עצמי" גם הם הודגשו. אני מוריש את עצמי לאדמה כדי לצמוח מן העשב שאני אוהב, אם תרצה בי שוב חפש אותי מתחת לסוליות נעליך. בקושי תדע מי אני או למה אני מתכוון, אך אהיה לך בכל זאת לבריאות טובה, ואסנן ואסיב את דמך. אם לא תמצא אותי מיד, המשך להתעודד, אם החמצת אותי במקום אחד חפש במקום אחר, אני עוצר אי שם ומחכה לך זה נעשה סוף שבוע של קריאה, של ניסיון לראות אותה בשברי השיר שהשאירה לי. מעולם לא הצלחתי להסתדר עם השורות, אבל המשכתי לחשוב עליהן בכל זאת, כי לא רציתי לאכזב אותה. היא רצתה שאמשיך לשחק עם החוט, שאמצא את המקום שבו עצרה והיא מחכה לי, שאעקוב אחרי שביל פירורי הלחם עד שיגיע לקצה ללא מוצא לתוכה.”