יורם קניוק

“אמנות לשמה היא מושג חדש בהיסטוריה כמו נישואי אהבה.”

“אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה.”

“הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב. זה מה שהייתי. האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, מפני שהייתי גיבור או שמא מפני שפחדתי וברחתי ממשהו? ואם כן, ממה? כנראה הייתי פחדן. אנשים בעלי דמיון פוחדים. לאנשים בעלי דמיון יצירתי יש גם היכולת הזאת להיות טיפשים שמתנדבים למהלכים אבודים.”

“הייתי נער בן שבע־עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים.”

“המשכתי כמה ימים עם האם והבת לסירוגין. לא הייתי גאה בזה במיוחד אבל המצפון שלי היה אז, וגם שנים רבות לאחר מכן, חלש יותר מן הצורך להיות עם נשים, רווקות, אלמנות, צעירות ומבוגרות.”

“קניתי לכולם כרטיסים לברנשים וחתיכות שהוצגה אז בפעם האחרונה אחרי שנים. ביזבזתי את כל הכסף שקיבלתי עבור הציור. החיים כמיוזיקל; מצחיק, אנושי, מתעתע.”

“הייתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה.”

“יום רודף יום. חילוף זמנים מהיר או איטי. מסופם אתה רואה דבר נחפז. בתוך ההווה הדברים כאילו אינם זזים. מירה לא היתה בשום מקום. כל ספרי הטלפונים ריקים משמה. אמא כותבת על המולדת, ריח משוכות צבר, שרף אורנים בחורף, מחטים בתוך שמלה, התופרת בוכה בחדר השני. הים בחלון. בית הקברות המוסלמי מאיר בליל ירח.”

“שלטים בעברית וביידיש. שוק שיכול היה להיות לי ניחומים בימים אחרים של געגועים, או השתלחות מתוך עצמך החוצה וחזרה פנימה.”

“שקעתי בנמנום ועל פי זה ידעתי שימים חולפים ולילות לתוך לילות. אף הגענו ועיר קדה לקראתי. זה היה אחרי ימים של ים.”

“קשה להרוג אנשים כשאתה מכיר כל אחד ואחד בשמו, כשאתה יודע מה היה עיסוקו לפני המלחמה, מהי עיר הולדתו.”

“ידיו מזיעות מן הדאגה. עכברים מכרסמים את לבו. דם ליבו ניגר. עליו הוא רץ. השטיח עשוי מדם ליבו.”

“מה הבין? הלוא הוא כלב. ואם כלב, מדוע עיניו אנושיות כל כך? ואם אנוש מדוע עיניו כלביות כל כך?”

“מפני שאני פיקח. מבריק וחכם. אני קורא אותם כמו ספר, גם אותך.”

“רק אנשים שהבינו את השמים קודם שהבינו את הארץ, יכלו לתאר לעצמם יקום ובריאה כעונש או פיצוי. במנוסתם לעבר גאוותם הפראית, מתוך תחושת נקם, שנאת הביות ותאוות מרדות בלתי מתפשרת, דבקו בדבר אחד שלא היתה לו אחיזה בשום מציאות, במלים. היתה להם שפה קודם שהיו להם בתים, היה להם דקדוק לפני שהיתה להם ארץ." ~ מתוך "היהודי האחרון”

“אחר כך יוליד אברום בן הרב קריב את ההמוני מווילנה שיוליד את תהילת ישורון שיוליד את קטונתי באמונתו יחיה, שראה את האור ועיניו יכהו מראות. קטונתי יוליד את מתן בסתר. מתן בסתר יפגוש את המשיח פרנק רכוב על סוס אביר עם רבנית עירומה." ~ מתוך "היהודי האחרון”

“היא שתקה במה שנראה כשתיקה מתוקה בשלוותה. אחר־כך ניסתה לומר משהו, אבל הקור כנראה צרב את שפתותיה והיא לא הצליחה להוציא הגה מפיה ולרגע נראתה כמו דג־נוי הנאבק בפעירת לועו כשהוא דבוק לקיר הזכוכית של אקווריום." ~ מתוך "הברלינאי האחרון”

“הוא אמר שחלומות מנכסים שברי מציאות שיש בהם חוסר מקריות שנוח לה להישאר בלתי מפוענחת." ~ מתוך "הברלינאי האחרון”

“אמרתי לה, מה פתאום התעוררת? מה חדש? והיא פתאום נהייתה אמא ואמרה, תתעסקי בעניינים שלך, תנקי את האמבטיה ותעשי את הכלים, אני צריכה ללכת." ~ מתוך ספרו "קסם על ים כנרת”

“ופתאום בא לי החשק להראות לחרא הקטן מי כאן הר הבית בידינו." ~ מתוך ספרו "הנעדרת מנחל צין”