יורם קניוק

“לעת בלותי באה לי עדנה. ככל שאני מתקרב למותי, אני מקבל יותר ויותר פרסים. מוזר שאני, שהייתי תמיד בצד האחר והשונה, הפכתי יקיר ההמון. לרגל יום הולדתי ה-80 קיבלתי חבילה מאיזה איש שאינני מכיר עם פרחים ושני ספרים מתורגמים לאנגלית. האיש ואשתו כתבו לי, אנחנו אוהבים אותך כי תמיד היית אחר. וזה מצא חן בעיני.”

“אני ילד זקן, אני עדיין מסתכל על בחורות צעירות. אני מתרגש מדברים.”

“המוות הוא הדבר הכי חשוב בחיים. אם אנשים יחיו עד אין קץ, לא יהיה אוויר לנשימה ולא יהיה מה לאכול. מוות הוא לא תופעה על טבעית אלא מעשה מובנה והגיוני, כדי שאנשים יולידו, וישמחו, ויתעצבו, ויאכלו, וישתו, ויאהבו, וישנאו וימותו. מוות הוא איזון.”

“המשפחה שלי מתעקשת על קבר. אני אומר להם, הייתי שמח לו הייתם שורפים את גופתי. לא הייתי רוצה להשאיר פה כלום מלבד ספרים. מי צריך כל כך הרבה קברים? בתנ"ך יש רק פעם אחת תיאור של מוות, כששאול נאסף אל אבותיו. בתנ"ך לא עשו עניין ממוות. לא היה העולם הזה והעולם הבא וגן עדן וגיהנום, העם העברי היה עם חכם, לא התעסק בשטויות של מלאכים ושטנים ומזוזות.”

“אני מצפה למוות בשוויון נפש גמור. אם מחר כבר לא אהיה, זה לא כזה סיפור. אני לא נאחז בחיים. אולי זה קצת יוצא דופן. בסדר. בכל חיי הייתי יוצא דופן... אבל אם המשפחה רוצה, בכל זאת הם האנשים האהובים עלי, אז אני מכבד את בקשתם.”

“רוב האמונות התפלות כמו הדת נולדו מהפחד של איך יכול להיות שרק חלפתי פה ולא אהיה יותר. בי אין פחד. רק עצב על מותי הקרוב מאוד. לא אכפת לי לא להיות. לא להיות זה לא דבר כל כך נורא. לא להיות זה לא הפסד כל כך גדול. היום אני כבר לא יכול לעשות את מה שעשיתי בעבר. אפילו לחטוא קצת פה ושם אני לא מסוגל, והרי החיים הטובים זה לחטוא קצת פה ושם.”

“הספקתי מספיק. לפני כמה שנים אהבתי לנסוע לשטוקהולם. היום זה לא מושך אותי. היום הכי רחוק שאני יכול להגיע זה גבעתיים. יש לי אישה נפלאה וכמה חברים טובים אבל גם הם בעירבון מוגבל, כי בסופו של דבר גם הם לא יהיו. רוב האנשים שחיו פעם מתו.”

“פתאום ראו בועות במכשיר ההנשמה והתחילו להגיד, יורם, יורם, תתעורר. ולא רציתי להתעורר. היה לי טוב שמה. לא היו צלצולים, לא הוראות, לא אוכל, לא שתייה, רק מרק שחור, עמוק ונעים. הדבר היחיד שציער אותי זה שלא יכולתי להתעטש.”

“אני רק חושב על המחר, ומה יהיה עם כל היוצרים והיצירתיות בארץ הזו, המדע והספרות והשירה והציור. אין לזה קונה. אין לזה סבסוד. בזמנו ההסתדרות עזרה. כשברל כצנלסון ייסד את ההסתדרות, דבר ראשון הוא הקים את קופת חולים, ואחר כך את עם עובד, שיהיה מה לקרוא, ואחר כך את עיתון'דבר', שיהיה עיתון עברי. היום למי אכפת מספרים או מהסופרים?”

“עד שלא כותבים או מציירים, הדברים אינם קיימים. לדוד ושלמה אין בתנ"ך ספרים על שמם אבל על שמות משוררים אלמונים כמו ירמיהו ועמוס וחגי יש כאלה - כי רק כך קיימים דברים באמת. מה שקיים הוא לא רצח, אפילו לא משהו נשגב, אלא מה שלשים אותו לבניינים, לסרטים, לספרים, לשירים, לציורים.”

“כל מה ששייך לתרבות הם שונאים. רואים בו מרד, משהו מפחיד. דמוני. הספרטנים שהיו אומה של גיבורים ולמדו להיות לוחמים מגיל אפס אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות אלא מה שכותבים אחר כך המשוררים. התרבות העברית נוסדה על מילה, ולמרות זאת אנחנו צריכים להיאבק לקבל יותר משני שקל לספר.”

“אפילו להשפיע אני כבר לא מסוגל כמו פעם. אנחנו מוחים ומתארגנים וחותמים על עצומות ומפרסמים מאמרים ועדיין אנשים אומרים שהים אותו הים והערבים אותם ערבים. אני לא רואה שום דבר בעתיד שישנה את הטרגדיה שאנחנו חיים בה. אין מוצא, רק הידרדרות.”

“בבניין המבוצר של כנסת ישראל, מנסחים מחדש את ההיסטוריה וגם את העתיד. העתיד שציפינו לו פעם, כאשר הגבעה הייתה ריקה. בעזרת חוק הנכבה ותוכניתו של שר החינוך להוציא את המושג מספרי הלימוד, נראה כי העתיד יתמצה במחיקת כל הקיים. אני זוכר את הנכבה. ראיתי אותה הרבה יותר משראה אותה שר החינוך, שכנראה רק שמע אודותיה. ”

“אם ככה, הקוראים ישלמו מעט מאוד אבל לא יהיו כותבים ומתרגמים. צריך למצוא את אמצע הדרך. נכון שאפשר לחיות בלי הספרים של יורם קניוק, אבל אי אפשר לקנות ספרים בלי שיהיו ספרים, ואיך יהיו ספרים אם סופר לא יכול להתפרנס. איזה מין דבר זה בכלל? שייקחו את התפריטים של כל המסעדות שפושטות את הרגל ויהיה להם מה לקרוא.”

“המילה 'נאצי', שנזרקת כלפי יהודי או לא יהודי בימינו, צריכה להיות אסורה על פי חוק... העם היהודי אינו יכול לשאת את חירופיהם של שומרוני ויהודאי השטחים המטיחים את המילה "נאצי" נגד שוטרים או חיילים או כל אדם אחר, יהודי, גרמני או ערבי. כדאי שבשטחים הכבושים ילמדו היסטוריה." ~ מתוך מאמרו "אל תקראו לי נאצי. לעולם”

“כול הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת אלון ופרס ורבין וכמובן שרון? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים." ~ מתוך מאמרו "הצודקים המיטו נהרות של דם”

“ב־11 השנים שבהן חייתי בניו יורק חשבתי הרבה על תל אביב אבל המצאתי אותה במוחי וקיבעתי אותה כמו שהייתה בעת נסיעתי ונכון, העדפתי את ניו יורק. לפעמים הייתי מביט בצילומים ישנים וחושב שאולי לא נולדתי בעיר הזאת. אז מדוע אני כה אוהב לגור בה היום? אין לי מושג. עיר לא אוהבים, בקושי אישה או איש. כשאני נוסע לערים יפות בחו"ל, שהן כל־כך נפלאות, אני מניח א־ק־ג ברחוב והוא מראה 0 ואני סופר את הימים עד שאחזור לתל אביב.”

“מה יש בתל אביב שכה מרבים להללה? אני לא מתאים לה: אינני אוהב שמש. אינני אוהב קיץ. אני צבר אבל אינני סובל סברס, אבטיח די בסדר אבל לא חגיגה כזאת גדולה, מכל הירקות אני דווקא הכי אוהב תרד, מה שעורר לא מעט תיעוב בין ילדי העיר. כמו כולם הייתי מבלה שעות בשפת הים, אצל אביו של אחד מידידי, שהיה בעל זכות להשכיר כיסאות נוח בחוף פרישמן, ליד טיר – ששם היו יורים באוויר ומתחת היו מתנשקים בחול בחושך – היה נותן לי כיסא בחינם וישבתי עם סוכך כמו הזקנים.”

“מוסר הוא עניין של עדר אחרי רבים להטות ואילו אתה תמיד היית של עצמך. לבד. חי במה שנכון לך. מה שקירקגור כינה אדם אתי.”

“מישהו כתב פעם שיצירה היא ריגוש שנזכרים בו בשלווה. יצירות. יצירות אמנות הן סערות נצחיות שנכפתו בכבלים.”