יחיאל די-נור

“בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקווה בידיי, יודע אני מהיכן אני בא! ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.”

“אני נושא את עיני לשמי אושוויץ, באופק ניצבת תמונת – 'שיוויתי' מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס־השלדים ובוהה אל האותיות י־ה־ו־ה המאירות מתוך ה'שיוויתי', באור שלא מעלמא הדין;... והאותיות יו"ד־ה"א־וי"ו־ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: 'אלוהים! אלוהים! מי גזר?!' ...”

“המוזלמן לא חש עוד רעב ולא יכול לאכול. זהו סימנו המובהק: כשראו אחד נושא איתו שתי מנות־לחם, ידעו כי אסיר זה כבר היה למוזלמן.”

“אל המוזלמן צריכים היו לדבר פעמים מספר עד שהגיעו הדברים אל מוחו. אך על לחמו הוסיף לשמור מכל משמר. תת־ההכרה שלו, זה חוש־הקיום האושוויצי המיוחד קודם הגיעו לדרגת מוזלמן, היה ער בקרבו לשמור על מנת־לחמו לבל יגנבוה. אף כי עדיין לא אכל את מנת־אתמול, ולא יאכלנה עוד.”

“אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו... הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק." ~ מתוך עדותו במשפט אייכמן, כשנשאל מדוע בחר בשם־העט "ק. צטניק”