אריק לארסון

“ידעתי שאנטישמיות הייתה תפישה מושרשת ועמוקה בממשל באמריקה, אבל לא תיארתי לעצמי כמה גלויה היא הייתה אז, ועד כמה הפגינו אותה בפתיחות. קאר ופיליפס כתבו דברים מפורשים ואיומים ביומנים שבהם תיעדו את עבודתם. החומרים שהם כתבו נועדו להתפרסם יום אחד, הם ידעו שיקראו בהם, כך נהוג. כלומר, לא הייתה להם שום תחושה שלילית כלפי העמדות האנטישמיות שלהם. הם לרגע לא האמינו שיום יבוא ועמדותיהם האנטישמיות יהיו עניין לגנאי או שייחשבו למעוררות תדהמה.”

“מרתה, בתו של השגריר האמריקאי הראשון בגרמניה הנאצית, התאהבה בכל מה שקרה. היא חשבה שזה מרגש. אפילו אביה, שניסה להיות 'אובייקטיבי', לא הצליח לזהות את האימה שתיפול בשלב מתקדם יותר על העולם. הוא ניסה להתבונן בדברים כמרצה להיסטוריה ודגל בגישת 'יש לתת לכל אחד הזדמנות לממש את תוכניותיו'. העניין הוא שב־1933 איש לא הבין את התוכניות האלה.”

“התחלתי לחשוב, מה הייתי מרגיש אילו אני הייתי שם? האם הייתי מצליח לזהות את האימה שהיטלר ייהפך להיות, או שהייתי רואה אותו כטיפוס מגוחך כמו כל כך הרבה אחרים? איך זה היה לחיות שם ולא לדעת מה יקרה בסוף? זה נושא מעניין לספר.”

“נכנסתי לחנות ספרים, סתם לשוטט בין מדפי העיון ולראות מה חדש ונתקלתי ב'עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי' שאותו לא קראתי מעולם. חשבתי לעצמי שאין לי דברים חשובים יותר לעשות, אז למה שלא אקרא אותו ואדביק את הפער בהשכלה? לקחתי אותו הביתה והתחלתי לקרוא ומה שהבנתי בערך אחרי שליש מהספר הוא ששיירר היה שם החל ב־1934 וממש התחבר עם האנשים שכיום אנחנו מביטים בהם כפני הרשע המוחלט. הוא התיידד איתם והסתובב במעגלים החברתיים שלהם בתקופה שבה איש עדיין לא ידע מה עומד להגיע.”