יונתן נתניהו

“שמור על עצמך. אני תמיד אומר את זה, וכל מה שאני מתכוון לו הן המילים הפרוזאיות 'אימון הפרט'. ראיתי כל כך הרבה חברים, שנפגעו רק מפני שעשו שטויות, הרימו את הראש קצת יותר מדי, וכדומה. זה חשוב מאוד־מאוד, אבל כל הזמן נוטים לזלזל בזה. תמיד אומרים שבקרב, כשיורים עליך, תעשה את אימון הפרט כמו שצריך. מסתבר, שזה בכלל לא כך. אפילו להיפך. או שלגמרי מפחדים ואריות נהפכים לציפורים, או שעושים שטויות נוראות. מעטים נשארים באמת 'Cool'. כל הפרינציפ הוא 'To keep cool'.”

“אני כבר זמן מה מפקד מחלקה בצנחנים, ואומר לכם רק זאת- מעודי, בכל תקופת שירותי הצבאי, לא חשתי סיפוק רב כל כך מן השהיה בצבא, וגם לא הפקתי כל כך הרבה ממנה כפי שהפקתי בשבועות האחרונים. ”

“יומי מתחיל בין שלוש לארבע לפנות בוקר ונגמר כמעט באותה שעה למחרת. בעוד חודש אני חוזר ליחידה הקודמת שלי. אתם הרי יודעים שבחודשים האחרונים כיהנתי בתפקיד מ"פ באחת הסיירות של צה"ל. " ~ מתוך "מכתבי יוני”

“ברביעי בינואר מסיימים החיילים שלי את קורס המ"כים ומקבלים דרגת רב־טוראי. עברתי עמהם דרך ארוכה מאוד. נראה, שהיא נמשכה על פני יובלות. ואולי כל הדברים שעברנו במשך הזמן הזה באמת האריכו את השנה וגרמו לכך, שתראה כמעט אין- סופית." ~ מתוך "מכתבי יוני”

“חשבתי פעם שקצין יכול לנוח יותר מחייל, וטעיתי טעות חמורה. באימונים אני נמצא עמהם כל רגע מאותם הרגעים הארוכים. במשך כל הזמן אני נתון במתח עבודה מתמיד. נטל של דאגות ואחריות עד למעל הראש נותנים את רישומם, ואני מרגיש את כל עולו של הפיקוד על צווארי." ~ מתוך "מכתבי יוני”

“אולי אינך מבין עד הסוף את החשיבות של עשיית הנוכחי באופן הטוב ביותר.”

“אנו נעים בקצב מטורף בתוך הזמן, ונדמה לנו שהזמן הוא שבורח מאתנו. מפליא אותי ממד הזמן בהתייחסותו לתכלית החיים.”

“אהבה אמיתית אינה נגמרת, היא תמיד נשארת – ים. רוגע או סוער – גלי או גבה־גלי, רוגש או מתחמם בשמש – אבל תמיד היא ים.”

“אני מאמין, שבכל דור התרפקו אנשים על העבר. זה לא משום שהעבר היה יותר שליו, יותר רגוע, אלא מפני שהזמן משכיח מאורעות ומרשה לנו לראות אותם דרך משקפים צהובים, וכך הכול נראה צהוב ולא מכאיב לעיניים.”

“אנו נתקעים בתווך; מצד אחד, רוצים בשינוי, ומצד שני, אין מוצאים את הגוף, שיוכל להביאו.”

“אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת־היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להיאחז כאן בכוח רב.”

“אין לי ספק ביכולתנו ובכוחנו וברצוננו להישאר כאן במשך זמן רב כל־כך עד שנהפך לעובדה מוגמרת. גם אין לי ספק, שלערבים אין ולא תהיה היכולת להזיז אותנו אפילו שעל. אבל יש לי ספק בנכונותו של העם להמשיך להקריב קרבנות לטווח ארוך.”

“כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. [...] מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא.”

“אני מאד רוצה בשלום; הרי אין זה אהוד עליי לחיות על החרב – חיים, שפירושם להרוג ולנסות שלא להיהרג. [...] אך אני פסימי לגבי האפשרות של שלום תמידי בין הערבים ובינינו.”

“אחד מן הגופים היחידים במדינה שהוא פועל ביעילות [...] הוא, כמובן, צה"ל. אמנם זהו צבא של כל העם, אך הצרה היא שבני עמנו מסתכלים בצבא כבתינוק, שיש להתפעל ממנו ולהתפאר בו, אך לא כבגוף, שמסוגל לשמש דוגמה למעשיהם.”

“הפער בין חיינו היום־יומיים וחיינו המדיניים הוא מדהים. אנו עומדים בפני שורה של מלחמות (שאמנם ננצח בהן), אבל מתעסקים בחוקי דת בכנסת, בשביתות תעופה, בקנית בדים ורהיטים ישנים וב'מתי נתחתן'. אולי טוב שכך הדבר, אבל יש בזה משהו מגוחך ופטתי, יש בזה גם משהו מפרורי הנצח האנושי.”

“מה מצער, שאיננו יכולים להשיג שלום! הרי רק בזה רוצים כולנו, בסופו של דבר. פשוט, אין לנו עם מי לדבר.”

“חיות מוזרות הן בני־האדם. אני מנבא לנו עתיד מזהיר בתור חלקיקים מכוערים מרחפים בחלל לאחר הפצצה הגדולה שבוא תבוא.”

“נכנסה בי מין עצבות שאינה מרפה ממני. [...] נדמה לי, שכולנו יצאנו פצועים, שונים, רגישים יותר, 'אכפתיים' יותר, והרבה יותר זקנים. [...] איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן – זקנה מיוחדת של צעירים.”

“זהו, נגמר קרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכול ייגמר, ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים, משהו בפנים כואב. הלילה, ואולי מחר או מחרתיים, שוב נירה ושוב ימותו וייפצעו. אני אהיה בסדר – אבל חבל לי על האחרים.”