יונתן נתניהו

“הסתכלתי על הבחורים האלה, הם אכן נראו צעירים פנטסטיים, אבל רחוקים מלהיות פנטזיונרים. נפרדתי בין היתר מדן שומרון, שפיקד על המבצע, מיוני והלוחמים האחרים. בתוך המטוס לא עמד שום מתח. כאילו יוצאים להמראה רגילה. בשלוש לפנות בוקר שמעתי דפיקה בדלת. מוטה גור עמד בפתח חיוור כסיד: 'שמעון, יוני איננו. כדור פגע בו בגב ופילח את לבו' לא הצלחתי לעצור את דמעותיי. יוני היה עבורי נציג של החזק והיפה שבתוכנו.”

“יוני היה חצי נכה, פצוע היד מששת הימים. אמרנו לו בשביל מה לך, אחרי מה שעשית בצנחנים, תבוא להיות מפקד צוות ביחידה, שזה בעצם כמו מ"כ. מפקד צוות ביחידה חי עם החיילים שלו באותם תנאים, רק שעליו יש את האחריות. זו קריעת תחת גדולה מאוד. חוץ מזה יוני היה נשוי. אבל הוא היה נחוש מאוד. צריך אופי מיוחד מאוד כדי לחזור אחורה ולעשות את מה שיוני עשה. לא כל אחד היה עובר את זה.”

“המפקדים בגדוד של יוני עיינו במפות כפי שאבותיהם למדו גמרא. כל קו- גובה, וכל ערוץ נעלם נבדקו בשבע עיניים, פשט ודרש ופלפול, לגלות בהם קמט שאינו נראה, פנים שאינן ידועות, אפשרות שאינה מסומנת. אור היום נועד למפונקים; ללוחמים אלה- שדה הראייה והפעולה הוא הלילה. מזג- אוויר נאה אינו בן- ברית אמין; הגדוד יודע לפעול גם ביום סגריר, בים סוער, בסופת אוויר." ~ נשיא המדינה שמעון פרס על היחידה תחת פיקודו של יוני, מתוך ספרו "לך עם אנשים”

“רס"ן יהונתן נתניהו פיקד על כוח מיחידה שצורפה לכוחות השריון של חטיבת שריון. לחם עם כוחות הטנקים ביום ובלילה ויצא לפשיטות ולמארבים, כשיחידות-השריון עסקו בהתארגנות. ב-8 אוק' 1973 השמיד עם יחידתו כוח-קומנדו סורי, שהונחת ממסוקים בעורף כוחותינו. משנפצע קצין בכיר בתל-שמס, התנדב רס"ן יהונתן נתניהו לעמוד בראש חולית-החילוץ, לאחר שניסיון-חילוץ קודם נכשל - ואף הצליח במשימה זו. באומץ-לבו, במהירות פעולתו ובדבקותו במשימה שימש מופת לחייליו. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת.”

“אני חושב שתשובתו [החיובית] של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו, ואחר־כך מתוך ביטחון בלוחמים... ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים.”

“יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו – היחידה – בטכניקה, בהרכבים שיש לנו – [הדבר] יעבור בהצלחה, ליוני הייתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמבצע הוא בר־ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.' ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע שהמילים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למבצע], ולהשיג את האישור המדיני.”

“אני תמיד מספר על יוני. הוא גדל בשכונת רחביה על גבול קטמון ולמדנו יחד באותו בית ספר. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, ושירת בצבא באותם מקומות שבהם אני שירתתי. באותו גדוד צנחנים. יום אחד הוא בא אליי הביתה אחרי שחזר מתקופת לימודים, ואמר לי: 'מתן, אני חוזר לקבע. דן שומרון (שהיה המג"ד) הציע לי להיות מ"פ בגדוד'.”

“ראיתי את הגופה של יוני מונחת במטוס, עטופה באחת משמיכות האלומיניום האיומות הללו של הרופאים, ראיתי את בני־הערובה שהיו בפנים, והם היו המומים לגמרי – בקושי צלם־אנוש, מדוכאים. ומה שהכה אותי אז הייתה איזושהי תחושה – שהיא, לאיש צבא כמוני, חסרת כל היגיון – תחושה, שאם יוני נהרג, אז כל העניין לא היה שווה את זה...”

“הוא הלך בראש, הוא נפל ראשון.”

“קיבלנו ידיעה שלמעשה אנחנו הכוח האחרון המגן על המקום... פתאום נפתחה עלינו אש חזקה... הם תפסו אותנו בצורה הנוחה ביותר בשבילם... אנחנו גלויים בשטח... פחדתי מאוד. מה שראיתי אז היה תמונה שאזכור כל חיי; פתאום ראיתי את יוני מתרומם בשקט גמור, כאילו לא התחולל שם דבר. בתנועות־ידיים לסמן לאנשים שיקומו אתו... הוא התחיל להתקדם כאילו שיחק בתרגיל־אש. הוא הלך זקוף, חילק פקודות לימין ולשמאל. אני זוכר את המחשבה שלי אז כחייל שלו: לכל הרוחות, אם הוא עושה את זה – אז אני לא מוותר! קמתי והתחלתי להילחם.”

“הייתי בכוח של יוני נתניהו וישר נכנסנו למלחמה בנפח ברמת הגולן. באחד הימים הראשונים, בארבע לפנות בוקר, נחתו שלושה מסוקים סורים עם חיילי קומנדו מאות מטרים מנפח. הקפיצו אותנו לקרב פנים אל פנים מטווח אפס. [...] יוני היה מדהים. גיבור. אני לא אשכח תמונה שהוא עומד על סלע, חשוף, נותן הוראות. בתור חיילון צעיר הייתה לי הרגשה שהבחור הזה הוא בן אלמוות, אחד שאתה יורה עליו וכלום לא קורה לו.”

“סיפרתי לך בהזדמנות שהתקופה שהיתה אולי המופלאה בחיי (כך אני זוכר אותה) הייתה תקופת ילדותי – כשגרתי בתלפיות ושוטטתי בשדות עם כלניות וחצבים ופרות- משה- רבנו, עם חורשה עתיקה ובית- כנסת מט לנפול, ועם אושר פנימי ללא קץ ועיניים פקוחות לאמין בכל, עם אמונה שהכל שלם. היו עוד תקופות נפלאות, מסעירות, אינטנסיביות וקסומות בחיי. המלחמה, למשל, או התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים כששכבתי בבית־החולים, או הקיץ האחרון של 73' כשלמדתי בארצות הברית, או מעברי גבול ומיבצעים למיניהם.”

“...את יודעת, אמרתי לך פעם, שאני עוזר לבחורים בריצות ובמסעות. אבל בעצם אני לא אוהב את זה. לגבי זה בסיס בלתי־צודק של תגמולים. אבל אני לא יכול לראות שמישהו מתאמץ ונופל, ולא להרים אותו – לא כשהוא מתאמץ. אם אינו מתאמץ, הרי שאינו ראוי לעזרה.”

“אתה זוכר? אני מקווה שאתה לא אוכל את האוכל של החיילים שלך.”

“אם אתה תהיה מפקד, אל תעשה כך.”

“הספקנו בזמן הקצר מאז המלחמה לעשות הרבה. במפעל בניית הגדוד השתתפתם כולכם, ויצרתם יש מאין, אבל אין זה סוף הדרך אלא רק ראשיתה. בנינו את השלד והוא איתן, עליו צריכים אתם עכשיו לבסס את המבנה כולו והמלאכה מרובה. הנחת היסוד בעבודתנו הייתה גם משימתו העיקרית של הגדוד, והיא להתכונן למלחמה בצורה הטובה ביותר, על מנת לעמוד ביום הדין, כשיגיע, שקטים, ובידיעה שעשינו כל שביכולתנו בזמן שהיה לנו.”

“במלחמת ההתשה לפני 13 חודש, קיבלתי את הפיקוד על הגדוד. הגדוד היה בתחילת התהוותו. 4 חודשים קודם לכן לא היה קיים, ותוך כדי מלחמת הפגזים והירי התחיל להיווצר השלד. גדוד אינו נוצר ביום אחד ולא על ידי אדם אחד. גדוד הוא סך כל של מאות החיילים המרכיבים אותו, ומידת נכונותם, דבקותם במשימה, האימונים השיטתיים, ההכרה בסדר עדיפויות נכון של התפקידים שיש למלאם, העקשנות במילוי אותם התפקידים ומעל הכול ההכרה בייעודנו כחיילי צה"ל ובחשיבות עמידתנו, אלה הגורמים המייחדים יחידה – כאן מול שונאים רבים כל כך – אחת מהשנייה.”

“הוכח בבירור פעם נוספת שכוח שלנו שלוחם על- פי כל הכללים הפשוטים מנצח... יש להקפיד בכל מקרה על רתקים רציניים לפני כל תנועה בשטח... באופן ברור מושג שלב ההכרעה כשהאויב נכנס למצב נפשי תבוסתני. שלב השבירה מתממש כשבאויב נכנסת אימת המוות. פחד זה משתק אנשים לחלוטין... עד שלא מושגת תוצאה זאת, ימשיך האויב לשקול את מעשיו ולהוות יריב מסוכן.”

“כשאתה הורג אותם, תהרוג אותם בבודדת. זה הרבה יותר מכוון – כמו שלימדתי אותך – אל תעשה את זה בצרורות. תמשיך ככה.”

“קדימה, מוקי! קדימה, בצר!”