אמנון ליפקין-שחק

“אמנון היה מפקדי בחטיבת הצנחנים. הוא היה איש נבון שהפליא להוביל אנשים ברגעי משבר וראה נכוחה את הדרך שבה עלינו ללכת כמדינה וכחברה. בפגישותינו, ראיתי אדם מפוכח וקר רוח, שמעטים היטיבו כמוהו להבין ולעשות.”

“מפקד הפעולה, תא"ל מנו שקד, שיבח עוד יותר. הוא אמר: 'מכל המפקדים הצטיין אמנון שחק. הוא נקלע למצב קשה מאוד, אבל ביצע את כל המשימות וחילץ את פקודיו. בהמלצתי הוא קיבל את עיטור העוז'.”

“בסביבות השעה 11:00 החל חילוצם של הצנחנים מהתעלות באמצעות נגמ"שי 'במבה' ונגמ"שי גדוד 100. אחרונים התפנו המח"ט עוזי יאירי, סגנו, אמנון ליפקין-שחק והמג"ד יצחק מרדכי.”

“לא כל אחד נוכל ללמד להיות אדם ישר, אבל לנווט נוכל ללמד כל אחד.”

“ביום 21 במרס 1968, בפשיטת צה"ל על כראמה פקד סרן אמנון ליפקין על כוח, שנקלע לשטח מוכה אש טנקים וארטילריה של האויב. סרן אמנון ליפקין המשיך בלחימה ובחילוץ נפגעים באומץ ובקור רוח, על אף התנאים הקשים בהם היה נתון הכוח שבפיקודו. על מעשה זה הוענק לו: עיטור העוז.”

“המ"פ של מתגייסי הגדוד השני היה אמנון ליפקין-שחק. לצערי, גם אמנון וגם מתן, אנשים טובים וישרים ומפקדים למופת, התלבטו גם הם בצומת בית ליד ואיכשהו הידרדרו בסוף לפוליטיקה." ~ יהונתן גפן במאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב”

“אמנון הורה למרצדס לנתק מגע, והמכונית יצאה לדרך. אני זוכר שממש כמו בתרגולות עשינו נסיגה לאחור, כאשר אחד כורע ויורה כלפיי מעלה, והשני מתקדם כמה מטרים קדימה, ואז מתחלפים. ככה דילגנו לאחור עד לרכבים. נוצרה בעיית מקום בגלל המרצדס החסרה. איכשהו הסתדרנו, ואני ישבתי מקדימה ביחד עם אמנון. איך שניתקנו מגע, שאלתי את אמנון מה קורה עם הבניין. הוא הסתכל בקור הרוח האופייני שלו על השעון, ואמר 'עוד לא הגיעה העת'. חלפו בערך עשר שניות, ושמענו פיצוץ אדיר. הבניין נחצה לשניים.”

“אין לי ספק, שהיום אפשר לעשות את זה רק יותר טוב.”

“מה שלמדתי בכל זאת, שם וגם קודם, הוא שכמה שלא יהיה לך מודיעין טוב, אף פעם לא תדע את הכל. יש גם הפתעות ששום מודיעין לא יכול לתת עליהן תשובות מושלמות מראש. לכן, בעת תכנון הפעולה צריך לקחת בחשבון את אותן הפתעות. בכל מצב, גם הצפוי, יש התפתחויות לא צפויות.”

“פעולת הלחימה לא היתה פשוטה. בעיקר הצורך להילחם מטווח קצר באנשים רבים. חוץ מזה התחלנו את הלחימה ברגל שמאל, עם שלושה נפגעים. זה מצב פתיחה מאוד לא נוח.”

“אחרי ההפתעה הראשונה, אנחנו כבר הפתענו אותם. היוזמה חזרה אלינו.”

“הם היו החוד. הם יצאו נגד שומרים מזוינים, בעמדה. אף אחד אחר, מבין הלוחמים, לא התמודד עם הצורך להתקרב לאנשים מוכנים לירי, להסתכל להם בעיניים ולירות בהם. זה הקטע הכי קשה. כשנפתחת אש- הכל יותר קל. הם ביצעו את המשימה בצורה מושלמת.”

“עיטורים מוענקים בדרך כלל במקומות שהדברים לא הלכו לפי התוכנית. אם בכראמה הכול היה זורם לפי התוכנית, כנראה שלא היה צריך להעניק לי עיטור. אותו דבר בביירות. אם לא היינו מסתבכים והייתי צריך לקבל כמה החלטות, שלדעתי היו חצי אינטואיטיביות, לא הייתי מקבל עיטור. ובכל המלחמות זה היה נכון.”

“כשהגענו לחניון ראיתי שיש שני כלי רכב, והרכב עם אבידע וחגי חסר. ניסינו לקרוא לו בקשר והוא לא ענה. שאלתי את האנשים איפה הוא. הם לא ידעו. הם רק ראו אותו חולף בנסיעה. הדבר היה מאוד מטריד. התחלנו לנסוע לכיוון חוף הפינוי. די בתחילת הנסיעה שמענו את הפיצוץ הגדול. כשהגענו לחוף ראינו את הרכב, שמסיבה לא ברורה לא עצר אצל הרופא, והוא התחיל לטפל בחגי שאיבד הרבה דם. קראנו לסירות הגומי, התפנינו לסטי"לים ושם חגי נפטר בחדר הניתוח.”

“אנשים ניסו לרדת במעלית, וחסמנו את פתח חדר המדרגות, כשכמה אנשים מיושבי הבניין ניסו לצאת החוצה הם נהרגו ביציאה. קראנו לרכב עם חומר הנפץ. מנחם זטורסקי, שלימים היה מפקד הנח"ל, היה מ"פ החבלה שהצטרף אלינו. הוצאנו מהאוטו את חומרי הנפץ. כשהגענו לתחתית הבניין ראינו שאבידע נהרג וחגי היה פצוע. את אבידע הכנסנו לתא המטען ואת חגי שמנו במושב האחורי ואמרנו לנהג לרדת לרופא. הרכב ירד למטה, ואנחנו פיזרנו את חומר הנפץ. הפעלנו את מנגנון ההשהיה וירדנו לכלי הרכב.”

“בגלל שהרחוב היה קמור, לא היה קשר עין עם חגי ואבידע, וקראתי להם. הגעתי למקום שיש קשר עין וקראתי להם בקשר. לא הייתה תשובה בשני מכשירי הקשר שלהם. ראינו שיורים מתוך רכב שעמד חמישים מטר בצד, במעלה הרחוב. צריך לזכור שמדובר ברחוב אזרחי. כשהלכנו בו, אנשים עמדו במרפסות. מרגע שהתחיל הירי, הרבה אנשים יצאו לראות מה קורה. התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה.”

“אנחנו היינו שבעה או שמונה שהלכנו לבניין. את חומרי הנפץ השארנו בתא המטען של האוטו, כי היו שם מאתיים חמישים ק"ג. היינו צריכים לטהר את הבניין ואז לקרוא למכונית עם חומרי הנפץ, להוציא מהבגאז', לפזר את חומרי הנפץ, לפוצץ ולסגת עם המכוניות אל החוף. שמענו את הירי של האקדחים עם משתיקי הקול, ושניות אחר־כך התחילו פרצי ירי של נשק אוטומטי. היה ברור שמשהו פה לא לגמרי מתנהל לפי התוכנית.”

“ההגעה הייתה עם סטי"לים עד קרבת החוף ומשם עם סירות גומי, כשבחוף חיכו לנו מכוניות שנשכרו על־ידי לוחמים של המוסד כמה ימים קודם. מהחוף צריך היה לנסוע אל היעד, להחנות את המכוניות במגרש חנייה ולהתחיל ללכת ברגל עד המקום. ידענו שיש שם שומרים בתוך עמדה מתחת לבניין. תפקידנו היה לפגוע בשומרים, להכין את הבניין לפיצוץ ולפוצצו על יושביו, ולאחר־מכן לחזור למכוניות, לצאת לחוף ולקרוא לסירות גומי שיבואו לפנות אותנו.”

“ההחלטה הייתה שהפעולה תתבצע עם בגדים אזרחיים ולא ככוח צבאי, משום שחלק ממתאר המבצע היה בתוך שטח בנוי ודי צפוף, והיינו צריכים ללכת ברגל. היה ברור שאם יראו חיילים, מיד יידעו שיש כאן משהו, וזה מקפיץ את כולם. אם מבחינים באזרחים בתוך עיר כמו ביירות כשהם צועדים בלילה, זה לא מושך תשומת לב.”

“אני הייתי מפקד גדוד 50 של חטיבת הצנחנים, ויצאתי עם הסגל של הגדוד ועוד שני אנשים מהסיירת. היעד שלנו היה בית בן שבע קומות של החזית הדמוקרטית, שהיה למעשה מחנה צבאי. קצין חי"ר וצנחנים ראשי, עמנואל (מנו) שקד, פיקד על המבצע, ובאופן טבעי ההכנות למבצע כזה דורשות זמן. אם בכראמה, יכולנו להרים משקפת משטח ישראל ולראות את רוב מרחב הפעולה שלחמנו בו, ב'אביב נעורים' המצב היה שונה. צריך ללמוד על התצ"אות ולעשות עוד כמה דברים.”