חלי גולדנברג

“למרות שאי אפשר בכלל להשוות את הפרסום שלי לפרסום של בר. בכלל לא הייתה אז תופעה של דוגמניות נערות; חוץ ממני הייתה רק חלי גולדנברג, שגדולה ממני בשנה, והיא הייתה יותר מפורסמת ממני.”

“גולדנברג משדרת משהו חצוי: חשש וחוסר ביטחון, ובו־בזמן נאמנות גדולה לעצמה ולדרך שבחרה.”

“אבא שלי היה צלם חובב ואחרי שבית החרושת שלו לטקסטיל פשט את הרגל, הוא הפך את התחביב למקצוע וצילם בגני ילדים ובבתי ספר. בלילות הוא היה יורד לחדר החושך ומפתח. אני הייתי העוזרת הקטנה שלו. הגעתי לסטודיו של בן לם כשהייתי בת פחות מ־16 וחצי ומאז ובמשך עשר שנים הצטלמתי חמש פעמים בשבוע. אז גם עם בן ראיתי איך עושים צילום. עד היום אני יודעת שכשאני מצלמת אנשים, הפריים שלי חתוך כמו הפריים של בן, כמעט בקצה של הראש. זה כמו חותם גנטי. כשאני מצלמת אנשים, סגירת הפריים שלי היא כמו שלו.”

“אני יודעת שאני צלמת טובה. אני מנסה להיות מדויקת וצנועה ולכן אני מגמגמת. כי הפערים בין מגלומניה לתחושת אפסות הם לא גדולים מאוד. ככה זה אצל אמנים, וגם אצל אנשים עם הפרעת קשב. כי אנשים עם הפרעת קשב, בהגדרה הבסיסית שלהם, הם אנשים מאוד מוכשרים. יותר מאנשים רגילים. היכולות הטובות שלהם הן מצוינות, והיכולות הרעות שלהם הן אפסיות. אז אתה מרגיש הכי כן ומרגיש הכי לא.”

“פעם שאל אותי מישהו באיזה ראיון איך זה להיות כל כך יפה, ועניתי לו ביושר, אולי קצת נאיבי כי זו תשובה העלולה להישמע יהירה, שאני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי לא יפה.”

“למדתי מה אני אוהבת ומה לא, ולמדתי לסמוך על עצמי. גיליתי שכושר הביטוי דרך צילום לא שונה בעצם, בשבילי, מיכולת הביטוי באמצעות המלים.”

“תמיד התעניינתי במה שקורה מאחורי המצלמה, גם כשהצטלמתי לסרטים הייתי עומדת ליד הצלם ומציצה בעדשה.”

“המסביב נעים ונחמד ומחמיא לאגו ובכלל אבל הרגע הנקי של הדבר עצמו שווה ומתגמל הרבה יותר.”

“הפרעת קשב משאירה אותך צעירה. יש משהו בנשמה שלנו שהוא כל כך סקרן ומהיר.”

“אין לי בעיה להעז, הבעיה שלי היא כמעט טכנית, היא היכולת לזוז.”

“אני מפיקת־על לכולם, וכשזה מגיע אלי, היכולת שלי להתניע את חיי קלושה מאוד.”