“אבא שלי היה צלם חובב ואחרי שבית החרושת שלו לטקסטיל פשט את הרגל, הוא הפך את התחביב למקצוע וצילם בגני ילדים ובבתי ספר. בלילות הוא היה יורד לחדר החושך ומפתח. אני הייתי העוזרת הקטנה שלו. הגעתי לסטודיו של בן לם כשהייתי בת פחות מ־16 וחצי ומאז ובמשך עשר שנים הצטלמתי חמש פעמים בשבוע. אז גם עם בן ראיתי איך עושים צילום. עד היום אני יודעת שכשאני מצלמת אנשים, הפריים שלי חתוך כמו הפריים של בן, כמעט בקצה של הראש. זה כמו חותם גנטי. כשאני מצלמת אנשים, סגירת הפריים שלי היא כמו שלו.”