הראל מויאל

“המוזיקה של מויאל היא אמצע הדרך איכותי, אבל האם הוא לא מעדיף להיות 'סוף הדרך'? לשם כך עליו להעז בעיבודים, להתנער מקלישאות של טבע ('אקח אותך אל האופק שמעבר לנהר. היום אל ההרים נצעד') וניו־אייג' ('אם ניפול, אם נמעד, עם הזמן עוד נלמד לקבל את הכול באהבה') ולהתמיד בשיאים כמו 'קרקס'. בזכות כשרונו המובהק, ובניגוד לשם האלבום שלו, מויאל לא מוכרח להתחיל מחדש ולהתכחש לדרכו הישנה. הוא פשוט יכול להמשיך אותה, אבל לחפש בה מסלולים חדשים, במישורים גבוהים יותר, או בשתי מילים: להמשיך להתפתח.”

“נראה לי שנינט, מה שקורה לה עכשיו זה מה שהיא באמת. היא תמיד אומרת שהצד הרוקיסטי היה בה, פשוט היא די התחשבה בקהל ועכשיו היא באה ויצאה עם זה החוצה. אני, מההתחלה ועד עכשיו, נשארתי עם אותו סגנון מוזיקלי. כי זה אני, זה לא משהו שאני עושה כדי לרצות. לא אגיד לך פתאום 'תשמע, תמיד רציתי לעשות ראפ'.”

“אנשים הכירו אותי מתוכנית טלוויזיה שבה הכול היה מאוד יפה ומאוד מסודר. הסאונד היה מעולה, היינו מאופרים בטלוויזיה, עם שיער עומד. פתאום רציתי שיראו קצת את הלכלוך הזה. הראל מויאל חושף את עצמו, לפעמים גם בוכה – כמו שקרה לי שם. הרשיתי לעצמי להתפרק ורואים שם את האבא שמתגעגע לילדים שלו. רואים משהו יותר אמיתי, לדעתי, מכל האיפור הזה. אם הייתי רוצה להיחשף מספיק לא הייתי הולך ל'הישרדות', אלא להשקות בתל אביב.”

“היו עליות וירידות, אנשים שהיו ופתאום עזבו. היו הצלחות ואחרי זה כשהייתה איזושהי ירידה אז אנשים קצת נעלמו. אני כותב בשיר על כל החיים שלי בעצם. אשתי עברה איתי את כל הדרך ובסופו של דבר תמיד הייתה שם כעוגן. בכל מה שעברתי בדרך היא הייתה ועדיין נקודת אור. זה טוב שהיו לי האנשים שסביבי כדי להשאיר אותי עם הרגליים על הקרקע ולא לעוף יותר מדי. הרבה אנשים שואלים אותי למה אתה גר בגדרה למשל. זה איזשהו מקום שאני שומר בו על הפרטיות שלי. אני פחות מתערבב”