“פעם אחת היא התקשרה להזמין אותי לקונצרט של קונצ'רטי לפסנתר מאת ליסט. הסולן היה פסנתרן דרום אמריקאי מפורסם. פניתי את לוח הזמנים שלי והלכתי איתה לאולם הקונצרטים שבפארק אואנו. הביצוע היה מזהיר. הטכניקה של הסולן הייתה יוצאת מן הכלל, המוזיקה עדינה ועמוקה כאחת, והרגשות הלוהטים של הפסנתרן היו שם כדי שכולם יחושו בהם. ובכל זאת, גם כשעיניי עצומות, המוזיקה לא סחפה אותי. וילון דק עמד ביני לבין הפסנתרן, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להגיע אל הצד השני. כשסיפרתי זאת לשימאמוטו אחרי הקונצרט, היא הסכימה. "אבל מה היה לא בסדר בביצוע?" היא שאלה. "חשבתי שהוא היה נפלא." "את לא זוכרת?" אמרתי. "בתקליט שהיינו מאזינים לו, בסוף הפרק השני היה איזה שריטה זעירה שאפשר היה לשמוע. פוצ'י! פוצ'י! איכשהו, בלי השריטה הזאת, אני לא מצליח להיכנס למוזיקה!" שימאמוטו צחקה. "אני לא בדיוק הייתי קוראת לזה הערכת אמנות." "לזה אין שום קשר לאמנות. שיניחו לנשר קירח לבלוע את זה, מבחינתי. לא אכפת לי מה מישהו אומר; אני אוהב את השריטה הזאת!" "אולי אתה צודק," היא הודתה. "אבל מה זה הסיפור הזה על נשר קירח? על נשרים רגילים אני יודעת—הם אוכלים גופות. אבל נשרים קירחים?" ברכבת בדרך הביתה הסברתי את ההבדל בפירוט רב. ההבדל במקום שבו הם נולדים, בקול הקריאה שלהם, בתקופות הרבייה שלהם. "הנשר הקירח חי מבליעת אמנות. הנשר הרגיל חי מבליעת גופות של אנשים אלמונים. הם שונים לגמרי." "אתה מוזר!" היא צחקה. ושם, במושב הרכבת, היא הזיזה קלות מאוד את כתפה כדי לגעת בכתפי. הפעם האחת והיחידה בשני החודשים שחלפו שבה גופינו נגעו.”