שארל בודלר

“עוד בהיותי ילד, חשתי בלבי שתי תחושות מסוכסכות, תיעוב וסלידה מהחיים, האחת, דבקות אקסטטית בהם, השניה. בכל אדם, בכל שעה, מתקיימות שתי שאיפות בו זמניות, האחת לעבר אלוהים, השניה לעבר שטן. הפניה לאלוהים או הרוחניות היא האיווי לעלות בסולם הדרגות, הפניה לשטן או החייתיות היא החדווה לרדת בו.”

“מה לי להכביד על גופי לשנות מקומו, אם נפשי מרחפת בלעדי זה ממקום למקום. ועל מה ולמה אוציא את מחשבותי לפעלות, אחרי אשר מערכת המחשבות עצמה תתן לי די ענג ונעימות?”

“בכדי שלא תרגישו במשא הזמן הכבד הרובץ כאבן מעמסה על שכמכם ומכריע אתכם עד לעפר, עליכם להתבסם בלי הרף. אך במה? – ביין, בשירה או בצדקה – הבררה בידכם.”

“השעמום! בעל כרחו פורץ בבכי.”

“נחטף לנו ענג חשאי בשקיקה,/ ונסחט בחזקה כמו תפוז מצמק.”

“בשמחה נשוב בבץ לדשדש,/ כמו דמעתנו הכתם שטפה.”

“שנות נעורי היו לי סער אפלולי, שברק קרני-חמה צלח בו לפרקים; הרעם וגשמי העוז המרו לי - הותירו בגני מעט פירות סמוקים. אך סתו-המחשבות פקד אותי כעת- עתה יש לישר את פני האדמה, לגרוף אותה היטב, במעדר ואת, כי מים בה כרו בורות דמויי-דומה. ומי יודע אם איביי, פרחי-חזון, בחול הרטבובי יזכו למצוא מזון, לשד-פלאים שבו ישובו ללבלב? כאב! כאב נורא! הזמן חיים אוכל. אויבנו האפל, המכרסם בלב, מדם שנאבד פורח, מתגדל.”

“שמש חולה נרדמת בענן, כתכריך ארוך נגררת למזרח. הקשיבי נא לליל הקרב ובא.”

“הו יגוני החכם, היה שקט יותר, את הערב תבקש, הנה הוא כאן יורד. אוויר של ערפל את העיר אופף, לאחדים שלו, לאחרים דאב.”

“עד כמה העולם גדול לאורן של המנורות; עד כמה הוא קטן לעיני הזיכרונות.”

“שחר רועד בשמלה ורודה וירוקה, שעל הסן השומם מתקדמת לאיטה. פריז האפלה מחככת עיניה, קשישה ויגעה, חופנת כליה.”

“ענין חטוף! אורב הקבר וחומד! אה, תני לי ואכבש פני אצלך בחיק, ואדע, בגעגועים לקיץ הלבן־יוקד,טעם של קרן סתיו אחרונה, צהב־מתוק!”

“ובכל זאת אהביני, לבבית, היי אם, ולוא לכפוי־טובה, ולוא לאיש נפסד; פילגש או אחות, היי מתיקות בת־יומה של עטרת סתיו או של שמש רד.”

“מלאך מלא יופי, התדע קמטים, עינויים איומים ופחד להזקין? מלאך מלא יופי, התדע קמטים?”

“מלאך מלא שמחה, התדע מצוקה, ייסורים ובושה, אנחה ודאגה, חרדה ולילות בעתה? מלאך מלא שמחה, התדע מצוקה?”

“אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף אמנות היא לכל דבר.”

“כל צורה אשר נוצרת, גם אם בידי אדם, היא בת אלמוות; כי הצורה אינה תלויה בחומר. החלקיקים אינם קובעים את הצורה.”

“תמיד השתוממתי על כך שאנו מרשים לנשים להיכנס לכנסיות; איזו שיחה הן יכולות לנהל עם אלוהים?”

“אלוהים הוא הישות היחידה שעל מנת למלוך אינה זקוקה להתקיים.”

“לעמים יש אנשים גדולים בכוח הנסיבות, כמו למשפחות.”