מים

“אתה דוחס את הטיפתן, וטיפה של מים מאגם נופלת על שלדת המיקרוסקופ. אתה מבט את התמונה המופעלת. הטיפה מלאה בחיים – יצורים מוזרים שצוללים, מתגלגלים, מתחמקים; דרמות גבוהות של רדיפה ומחילה, ניצחון ושברון. זהו עולם מושך של יצורים הרבה יותר מוזרים מכל סרט מדע בדיוני...”

“אדמה, מים, אש ורוח. היכן שיש אנרגיה יש חיים.”

“אני לא יכולה להיות עם גבר שפוחד מכל דבר, אין לי זמן להרגיע חוסר ביטחון ופחדים, אני לא יכולה להיות עם גבר שעומד על אבן ליד פלג, ומחכה שהדגים ישחו לידו, ובכל פעם שהוא רואה דג הוא אומר "אוי תראו, הדג הזה מפחיד אותי, מעניין מה הדג הזה אומר, הדג הזה אולי אומר—זה, או שהדג הזה אולי אומר—ההוא" בשם אלוהים, אלה רק דגים, והם לא אומרים שום דבר! דבר כל כך עצוב, כל כך הרבה גברים נאים וחזקים עומדים על גבי אבנים קטנות, ומצביעים כל הזמן על דגים! איזה בזבוז! איזה בזבוז של זמן! אני יכולה להיות רק עם גבר שיקפוץ אל המים, בלי להתחשב בדגים הארורים ובכל שאר הדברים הקטנים שמפחידים אותו. אני צריכה שיהיה לי מישהו אמיץ ממני; אם אני פיראטית, הוא צריך להיות קפטן הפיראטים, אם אני קפטן פיראטים הוא צריך להיות הדרקון המעופף.”

“כשהלכו, התפרץ רוח פתאומית וזחלה נמוך מעל העשב, והביאה עמה את ריח המים הנעים והאבנים הסתרונות בצל, ובלו התרגשה פעם אחר פעם מהבנה שהקסם אמיתי, שהקסם אמיתי, שהקסם אמיתי.”

“ובכן, תראה, כלומר, אני חושב שתפילה ומים קדושים, ודברים כאלה, הם בסדר גמור. הם לא מועילים, אבל הם גם לא בהכרח מזיקים. זה נוגע ללב שזוכרים אותי כך. זה מפצה על אלה שאומרים לי שקיבלתי את המגיע לי.”

“סוגים שונים של מכונת הישרדות נראים מגוונים מאוד מבחוץ ובאיבריהם הפנימיים. תמנון אינו דומה כלל לעכבר, ושניהם שונים למדי מעץ אלון. ואולם בכימיה היסודית שלהם הם אחידים למדי, ובייחוד, המשכפלים שהם נושאים, הגנים, הם בעצם אותו סוג של מולקולה בכולנו — מחיידקים ועד פילים. כולנו מכונות הישרדות לאותו סוג של משכפל — מולקולות הקרויות DNA — אבל יש דרכים רבות ושונות להתפרנס בעולם, והמשכפלים בנו מגוון עצום של מכונות כדי לנצל אותן. קוף הוא מכונה המשמרת גנים בעצים, דג הוא מכונה המשמרת גנים במים; יש אפילו תולעת קטנה המשמרת גנים בתחתיות בירה גרמניות. ל-DNA דרכים מסתוריות לפעול.”

“יצורים אינם נולדים עם תשוקות אלא אם כן קיים סיפוק לאותן תשוקות. תינוק חש רעב: ובכן, יש דבר כזה מזון. אפרוח של ברווז רוצה לשחות: ובכן, יש דבר כזה מים. בני אדם חשים תשוקה מינית: ובכן, יש דבר כזה מין. אם אני מוצא בתוכי תשוקה שאף ניסיון בעולם הזה אינו יכול לספק, ההסבר הסביר ביותר הוא שנוצרתי לעולם אחר. אם אף אחד מן התענוגות הארציים שלי אינו מספק אותה, אין בכך כדי להוכיח שהיקום הוא תרמית. כנראה התענוגות הארציים מעולם לא נועדו לספק אותה, אלא רק לעורר אותה, לרמוז על הדבר האמיתי. אם כך הדבר, עליי להקפיד, מצד אחד, לעולם לא לבוז לברכות הארציות הללו, או להיות כפוי טובה עליהן, ומצד אחר, לעולם לא לטעות ולחשוב שהן הדבר האחר, שרק מעין העתק, הד, או מיראז' שלו הן. עליי לשמור בתוכי בחיים את הכמיהה למולדתי האמיתית, שאותה לא אמצא עד אחרי המוות; עליי לעולם לא לאפשר לה להיקבר תחת השלג או להיות מוסחת הצידה; עליי להפוך את שאיפת החיים העיקרית לדחוף קדימה אל אותה ארץ אחרת ולעזור לאחרים לעשות כן.”

“רוצה יותר אנרגיה? שתה מים. ישן שינה עמוקה. אהב בתשוקה. אכל נקי. סלח לגמרי. צור משהו חדש.”

“מה יש בו כה נורא להיות שיכור?" — "שאלו את הכוס המים!”

“אני לא רציתי שיטבעו את צלמי כי הייתי צריכה לבכות. לא ידעתי מדוע הייתי צריכה לבכות, אך ידעתי שאם יאמרו לי מישהו דבר או יתבוננו בי מדי קרוב, הדמעות יתפוצצו מעיניי וההבכי יתפוצץ מגרוני, ואשקע בבכי שבוע שלם. יכולתי להרגיש את הדמעות מלאות ומתגלגלות בתוכי כמו מים בקערה לא יציבה, מלאה עד הקצה.”

“לצמוח אין פירושו לשבת בביישנות על איזה חוף בטוח בקצה המים ולתפוס במגושם כל מה שצף במקרה לידי. להפך, פירושו להיכנס במכוון למים, גם שקטים וגם סוערים, כדי להיאבק בדברים גדולים ולהעלותם אל החוף.”

“יום אחד תתעברו הכוכבים או יפוצצו. יום אחד יספח המוות את כולנו כמו המים של אגם, ואולי לא יעלה משם דבר שיספר על קיומנו. אבל אנו היו שם, ובזמן שחיינו, חיינו. זו האמת – מה שיש, מה שהיה, מה יהיה – לא מה יכול היה להיות, לא מה היה צריך להיות, לא מה לא יכול להיות לעולם.”

“מים אהבו להיות חופשיים. אם ניתנה להם שהות, מים יכלו להתגבר על כל מחסום, והם שנאו להיות לכודים, בדיוק כמו פרסי.”

“אתה לא יכול לשנות את העולם, לא יכול לתקן את הסביבה כולה. אבל אתה יכול לחזור על השימוש בחומרים. אתה יכול לכבות את המים כשאתה משחט את השיניים. אתה יכול לעשות דברים קטנים.”

“אדי ראה דברים גדולים ותקריות קרובות. אלברט איינשטיין כילד, כמעט נבעט על ידי עגלת חלב בריצה ברחוב. נער בשם אלברט שוויצר יוצא מהאמבטיה ולא שם לב לעוגת הסבון שליד ברז המשוך. קצין נזי שרפה פיסת נייר עם תאריך ומיקום הפלישה של D‑Day. הוא ראה אדם שתכנן להרעל את כל מיורדת של דנוור מת במכה לב על תחנת מנוחה בכביש I‑80 באיווה, עם שקית צ'יפס של מקדונלדס על ברכיו. הוא ראה טרוריסט שמחובר לפצצות פתאום פונה משאר מסעדה עמוסה בעיר שיכולה להיות ירושלים. הטרוריסט נדהם רק מהשמים ומהרעיון שהם קשתיים על צדיקים וחרטים כאחד. הוא ראה ארבעה גברים מצילים ילד קטן ממפלצת שראשו היה רק עין אחת. אבל החשוב יותר מכל זה היה המשקל העצום של הדברים הקטנים – מטוסים שלא התרסקו, אנשים שהגיעו למקום הנכון בזמן הנכון וייסדו דורות. הוא ראה נשיקות במעברים, ארנקים שהוחזרו, אנשים שבחרו את הפיצול הנכון בדרך. הוא ראה אלף פגישות שנראו מקריות אבל לא היו, עשרת אלף החלטות נכונות, מאה אלף תשובות נכונות, מיליון מעשי חסד שלא נזכו להכרה. הוא ראה את הזקנים של River Crossing ורולנד מתכופפים באבק לברכת דודתה תליתא; שוב שמע אותה נותנת את הברכה בחופשיות ובשמחה. שמע אותה אומרת לו לשים את הצלב שהיא נתנה לו ברגל של המגדל האפל ולקרוא את שם תליתא אונווין בקצה הרחוק של הארץ. הוא ראה את המגדל עצמו בשריפות של הורד ולרגע הבין את תכליתו: איך הוא מפיץ קווי כוח לכל העולמות שהיו ומחזיק אותם ביציבות במעגל הזמן. לכל לבנה שנפלה על האדמה במקום על ראש של ילד, לכל טורנדו שהחמיץ את פארק הקרטונים, לכל טיל שלא טס, לכל יד שנמנעה מאלימות – היה המגדל. וקולו השקט, השיר של הורד, השיר שהבטיח שהכל יהיה בסדר, שהכל יהיה בסדר, שכל דבר יהיה בסדר.”

“את מתעוררת מלאה אימה. אין לכך שום סיבה נראית לעין. אור הבוקר מסתנן דרך החלון, יש ציוץ ציפורים, ואת לא מצליחה לקום מהמיטה. זה משהו בסדינים המקומטים הנשפכים מעבר לקצה כמו עלוות ג'ונגל, בכפכפי הטרי הפוערים את פיותיהם הוורודים הכהים לרגלייך, בארוחת הבוקר הבלתי נראית — חלק ממנה במקרר, שאת אינך מעזה לפתוח — לא תעזי לאכול. מה מונע ממך? העתיד. זמן העתיד, עצום כמו החלל החיצון. את עלולה ללכת בו לאיבוד. לא. שום דבר פשוט כל כך. העבר, צפיפותו והאירועים הטבועים בו לוחצים אותך מטה, כמו מי ים, כמו ג'לטין הממלא את ריאותייך במקום אוויר. שכחי את כל זה ובואי נקום. נסי להזיז את זרועך. נסי להזיז את ראשך. העמידי פנים שהבית עולה באש ושאת חייבת לרוץ או להישרף. לא, זה חסר תועלת. זה מעולם לא עבד קודם. מאין זה בא, ההד הזה, הלא הגדול הזה המקיף אותך, שקט כמו קפלי הווילונות הצהובים, אילם כמו הקערה המקסיקנית העליזה עם מטענה של פרחים חנוטים? (בחרת את צבעי השמש, לא את הניטרלים היבשים של הצל. אלוהים יודע שניסית.) ועכשיו הנה אחת טובה: את שוכבת על ערש דווי. נותרה לך שעה לחיות. את מי, בדיוק, היית צריכה כל השנים האלה לסלוח?”

“מבצעי הדברים הרעים באמת שגורמים נזק ממשי ומתמשך לאנשים, כמו דליפה של כימיקלים תעשייתיים למערכות המים, נראים כמי שאינם זוכים אפילו למבט שני; ההתלהמות של פרשני התקשורת ושל מכוני החשיבה יוצרת בעיות כוזבות שמבזבזות זמן ואנרגיה על הפרכתן”

“הבעיות הבריאותיות הניתנות למניעה בקלות שאני רואה בחברות מערביות הן: 1. אכילת מזון שגודל באמצעים כימיים. 2. חשיפה לאנרגיה הרמונית שנוצרת באופן אלקטרוני ממערכות אנרגיית רוח ושמש. 3. חשיפה לאנרגיה הרמונית מספקי כוח במיתוג (SMPS) שמגיעים עם מוצרים אלקטרוניים מודרניים. 4. חשיפה לקרינת תדר רדיו אלחוטית (RF). 5. מחסור באור עקב אורח חיים בתוך מבנים וחלונות זכוכית כפולה Low-E. 6. מחסור בקול עקב בתים מבודדים מאוד, החסרים צלילים טבעיים והם שקטים מאוד. 7. מחסור באבקנים עקב חיים בערים מעשה ידי אדם, החסרות רמות טבעיות של אבקנים. 8. מחסור בקרינה טבעית עקב חיים בבתים החוסמים רמות טבעיות של קרינה סביבתית. 9. מחלת ניקוז פתוח המתרחשת כאשר סיפוני הניקוז מתייבשים ושסתומי אוורור פגומים מאפשרים לגזי ביוב למלא את הבית. 10. שתיית סוג המים הלא נכון.”

“מן הדברים שבאו אחר כך איני יכול כלל לומר אם היו מה שבני אדם קוראים ממשי או מה שבני אדם קוראים חלום. ולפי כל מה שאני יכול לומר, ההבדל היחיד הוא שמה שרבים רואים אנו קוראים דבר ממשי, ומה שרק אחד רואה אנו קוראים חלום. אבל דברים שרבים רואים עשויים שלא להיות בהם כלל טעם או חשיבות, ודברים שנגלים רק לאחד עשויים להיות חניתות וזרנוקי מים של אמת מעומק האמת עצמה.”

“שבעת השמונים ממנו מתחת למים לכל חלק שמגיע לידי ביטוי. כל דבר שאתה יודע אתה יכול להסיר, וזה רק מחזק את הקרחון שלך. זהו החלק שאינו נראה. אם סופר מחסיר משהו כי הוא לא יודע אותו, יש חור בסיפור.”