מים

“אש רוצה לבעור מים רוצים לזרום אוויר רוצה לעלות אדמה רוצה לכבול כאוס רוצה לטרוף קל רוצה לחיות”

“הארי זינק אל מחוץ למחסה ושלף את השרביט. "אקספקטו פטרונום!" הוא צעק. ומקצה השרביט שלו פרץ לא ענן ערפל חסר צורה, אלא חיה כסופה מסנוורת ובוהקת. הוא כיווץ את עיניו, מנסה לראות מה זה. זה נראה כמו סוס. הוא דהר בשקט ממנו והלאה, על פני השטח השחורים של האגם. הוא ראה אותו משפיל את ראשו ומסתער על הסוהרסנים המצטופפים... עכשיו הוא דהר שוב ושוב סביב הדמויות השחורות על הקרקע, והסוהרסנים נסוגו, התפזרו, נעלמו אל תוך החשיכה... הם נעלמו. הפטרונוס הסתובב. הוא דהר חזרה אל הארי על פני המים השקטים. זה לא היה סוס. זה גם לא היה חד-קרן. זה היה אייל. הוא זרח בבהירות כמו הירח שמעל... הוא חזר אליו.”

“בעוד שהכוונה היא הזרע של המימוש, הפעולה היא המים שמזינים את הזרע. המעשים שלך חייבים לשקף את המטרות שלך כדי להשיג הצלחה אמיתית.”

“יותר מדי מים יש לך, אוי אופליה המסכנה, ועל כן אני אוסר את דמעותיי.”

“אני יצאתי בדרכי ומצאתי שאין סוף אף לנסיעה הפשוטה ביותר של הרוח. אני מתחיל, ומיד מופיעות בפניי מאה דרכים חלופיות. אני בוחר אחת, ואין לי זמן להתחיל עד שמאה נוספות מתגלות, ואף פעם כשאני מנסה לצמצם את כוונתי היא מתרחבת, אך גם הצרים והנהרות הללו מובילים אותי לים הפתוח, ואז מבין איך גדולה כל כך היא הדבר הזה, הרוח. אני מבולבל על ידי המים הזוהרים ועל ידי גודל העולם.”

“הספרים שלי הם כמו מים; אלה של הגאונים הגדולים הם יין. (למזלי) כולם שותים מים.”

“אני אשתה מים. לפעמים מיץ עגבניות, שאני אוהב. לפעמים מיץ תפוזים, שאני אוהב. אני אשתה דברים שונים. אבל הקולה או הפפסי נותנות לך קצת בוסט.”

“הוא זינק מהסוס, ובזעמו נראה כאילו הוא עומד לחצות את השיטפון. כשהוא עומד במים עד הברכיים, הוא הטיח באישה הבוגדנית את כל העלבונות שאי פעם הוטחו בנשים כמותה. בוגדנית, הפכפכה, חסרת נאמנות הוא קרא לה; שטן, נואפת, רמאית; והמים הגועשים לקחו את מילותיו והשליכו לרגליו כד שבור וקצת קש.”

“אין דבר שיכול להשביע נשמה טעימה מלבד המים החיים”

“האלכימאי הרים ספר שמישהו בשיירה הביא. בעוברו על הדפים, הוא מצא סיפור על נרקיס. האלכימאי הכיר את האגדה על נרקיס, עלם שכרע מדי יום ליד אגם כדי להתבונן ביופיו שלו. הוא היה מוקסם כל כך מעצמו, שיום אחד נפל אל האגם וטבע. במקום שבו נפל נולד פרח, שנקרא נרקיס. אבל כך לא סיים מחבר הספר את הסיפור. הוא אמר שכאשר נרקיס מת, הופיעו אלות היער ומצאו את האגם, שהיה מים מתוקים, כשהוא הפך לאגם של דמעות מלוחות. 'מדוע את בוכה?' שאלו האלות. 'אני בוכה על נרקיס,' השיב האגם. 'אה, אין זה מפתיע שאת בוכה על נרקיס,' אמרו, 'שכן אף שאנו רדפנו אחריו תמיד ביער, רק את יכולת להתבונן ביופיו מקרוב.' 'אבל... האם נרקיס היה יפה?' שאל האגם. 'מי טוב ממך לדעת זאת?' שאלו האלות בתימהון. 'הרי על גדותיך הוא כרע מדי יום כדי להתבונן בעצמו!' האגם שתק זמן מה. לבסוף אמר: 'אני בוכה על נרקיס, אבל מעולם לא שמתי לב שנרקיס היה יפה. אני בוכה משום שבכל פעם שהוא כרע ליד גדותיי, יכולתי לראות, במעמקי עיניו, את יופיי שלי משתקף.' 'איזה סיפור יפה,' חשב האלכימאי.”

“חפש את אלוהים, מציע הגורו שלי. חפש את אלוהים כמו שאדם שראשו עולה באש מחפש מים.”

“קריאה היא המים מצילי החיים למוחותינו. שתו מילים טהורות ככל שתצטרכו והישארו בחיים!”

“אי אפשר לכפות על באר יבשה להניב מים”

“איננו רוצים רק לראות יופי... אנו רוצים משהו אחר שכמעט אי אפשר להעלותו במילים — להתאחד עם היופי שאנו רואים, להיכנס לתוכו, לקבל אותו אל תוכנו, להתרחץ בו, להפוך לחלק ממנו. זו הסיבה שאכלסנו את האוויר, את הארץ ואת המים באלים ובאלות, בנימפות ובאלפים.”

“כיצד, אם כן, חוזר האור אל העולם לאחר ליקוי החמה? באורח פלא. בדקות. בפסים דקים. הוא תלוי כמו כלוב זכוכית. הוא חישוק שדי במכה זעירה כדי לנפצו. שם יש ניצוץ. ברגע הבא הסמקה של חום אפרפר. ואז אד. כאילו האדמה נושמת פנימה והחוצה, פעם אחת, פעמיים, בפעם הראשונה. ואז מתחת לקהות מישהו הולך עם אור ירוק. ואז מתפתל הצידה רוח רפאים לבנה. היערות פועמים בכחול ובירוק, ובהדרגה השדות סופגים אדום, זהב, חום. לפתע נהר חוטף אור כחול. האדמה סופגת צבע כמו ספוג השותה מים לאט. היא עולה במשקל; מתעגלת; תלויה תלויה; מתייצבת ומתנדנדת מתחת לרגלינו.”

“אמא גיניאן ענתה על מכתביי והוזמנתי לארוחת צהריים בביתה. שם ראיתי לראשונה את כוס הנגיש. המים היו מכילים מספר פרחים של רוזמרין צוף צפים, ודמייתי שמדובר בסוג של מרק יפני שקוף לאחר הארוחה, ואכלתי כל חלק ממנו, כולל הפרחים הקרישים הקטנים. אמא גיניאן לא אמרה דבר, ורק מאוחר יותר, כשסיפרתי לבת דעת צעירה מכלג' שאני מכירה על הארוחה, למדתי מה שעשיתי.”

“ישנם סוגים שונים של ציפורים וישנם מצבים ומקומות שונים למצוא בהם את הציפורים הללו. חלק מן הציפורים הללו בוחרות לאכול פגרים וחלקן מעדיפות בשר טרי. חלק אוכלות בחצרות אחוריות וחלק ייקחו את מזונן הרחק מן העין. יש כאלה שמגביהות עוף וחיות בעיקר על עצים נמוכים ופשוטים, ויש כאלה שלא היה אכפת להן לישון על כל עץ שהוא. יש כאלה שמפגינות את זריזותן על הקרקע לשמחתם ולהערצתם של כל האנשים, ויש כאלה שגורמות לאנשים להרים את ראשם ולאמץ את עיניהם לפני שהם רואים אותן. יש כאלה שהופעתן מעוררת יראה, ויש כאלה שיעברו מבלי שאנשים יטרחו להביט בהן פעם נוספת בהערצה. יש כאלה שקולן הוא קריאת השכמה, ויש כאלה שקולן מעורר מחשבה! יש כאלה ששרות מנגינות מתוקות, ויש כאלה שקולן מאיים. יש כאלה שנועדו לארוחות מיוחדות ולאירועים מיוחדים, ויש כאלה שמתאימות לתחתיתו של כל סיר שהוא. יש כאלה שלמרות שהן צנועות וידידותיות, אם תחרוג מגבולך, יראו לך עד כמה הן רעבות! יש כאלה שצוללות באופן מופלא, ויש כאלה שפשוט שוחות ומסתובבות במים! החיים הם בדיוק כך; אנשים שונים, ערכים שונים ותפקידים שונים!”

“המלחמות הרבות אינן נלחמות על חוסר משאבים כמו מזון ומים, אלא על כיבוש, נקמה וידיעת עולם.”

“טסה נשכבה לצדו והחליקה את זרועה מתחת לראשו, והניחה את ראשה על חזהו, מאזינה לקצב הלב שלו שהלך ונחלש. ובצללים הם לחשו, מזכירים זה לזה את הסיפורים שרק הם הכירו. על הנערה שהכתה על הראש בכד מים את הנער שבא להציל אותה, ועל איך הוא התאהב בה באותו רגע. על אולם נשפים ומרפסת ועל הירח המפליג כמו ספינה משוחררת מעגינה בשמים. על רפרוף כנפיו של מלאך השעון. על מים קדושים ועל דם.”

“כשמקבל סופר לכתוב רומן, עליו ליצור בני אדם חיים, ולא דמויות. דמות היא ציור חרוט.”